בקשת בני גד וראובן

פרשה סתומה

ביום שאחרי מלחמת מדין, יש בידם של בני ישראל נחלות רחבות ידיים שהוריש ה' לפניהם, ושלל רב ממלחמת מדין. מהפסוקים משמע שהמשופעים ביותר בשלל היו בני ראובן ובני גד. ייתכן גם שהם סחרו עם השבטים האחרים בשלל, וכך אף הגדילו את מקניהם.

בני גד ובני ראובן, פונים למשה בבקשה לשבת בעבר הירדן המזרחי. את בקשתם הם מנמקים בכך שזוהי "ארץ מקנה" שתתאים לצורכיהם הכלכליים - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה"¹.

מיד לאחר מכן, עוברים בני גד ובני ראובן לגוף הבקשה: "וַיֹּאמְרוּ, אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

אלא שלמרבה הפלא, בין שני הפסוקים האלה הצמודים-לכאורה, מפרידה פרשה סתומה². מדוע?

רמז בשפה רפה

בני גד ובני ראובן, מבינים את הבעייתיוּת שבבקשתם. אין חטא שמהדהד בראשם של בני דור המדבר יותר מחטא המאיסה בארץ חמדה - חטא המרגלים. בקשתם של בני גד ובני ראובן, אמנם אינה שווה בחומרתה לחטא המרגלים³, אבל בוודאי שהרצון לנחול מחוץ לארץ, לא נשמע טוב.

מה גם שהבסיס לבקשתם הוא לשם ריבוי חומרי וכלכלי. בני גד ובני ראובן מתביישים בבקשתם, ולכן הם לא מבקשים בפה מלא אלא רומזים למשה בשפה רפה - "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה". - אם הקב"ה היכה את הארץ הזאת לפנינו, משמע שהוא רוצה שנשב בה. ומכיוון שלנו יש מקנה רב, אנו השבטים המתאימים ביותר לנחול בה.

בקשה מפורשת

משה מבין את בקשתם מיד, אמנם הוא עושה עצמו כמי שלא הבין את רמיזתם, הוא לא משיב להם ולא גוער בהם, שהרי בפועל לא ביקשו בני גד ובני ראובן עדיין דבר. כאן מסתיימת הפרשה הראשונה.

בני גד ובני ראובן, מבינים את המסר. אם הם חושבים שבקשתם צודקת, עליהם לקחת אחריות על דבריהם ולעמוד מאחורי בקשתם, והם שבים פעם נוספת והפעם מבקשים במפורש - "וַיֹּאמְרוּ, אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".

1. במדבר, פרק ל”ב, פסוק ד’. ↩

2. בספר התורה ישנן פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות. פרשה סתומה היא פרשה שמתחילה באותה השורה בה הסתיימה הפרשה הקודמת והמרווח בינה לבין הפרשה הקודמת הוא בן תשע אותיות לפחות (מסומנת בחומשים באות “ס”). פרשה פתוחה מתחילה בשוּרה חדשה, והמרווח בינה לבין הפרשה הקודמת גם הוא בן תשע אותיות לפחות (מסומנת בחומשים באות “פ”). ↩

3. כפי שבעז”ה נבאר בהרחבה בדרשה הבאה. ↩