חטא המפקדים ונס המפקד

למה המפַקדים ולא החיילים?

בפרשתנו מסופר, שאחרי חלוקת השלל והפרשת התרומה, באו שרי הצבא לפני משה, ודיווחו לו כי ספרו את כל החיילים שיצאו למלחמה - ולמרבה הפלא, איש לא נפל חלל, וכל יוצאי הצבא שבו לשלום לבסיסם. לכן מבקשים שרי הצבא להקדיש לה' את כל כלי הזהב שלקחו מערי מדין, כדי "לכפר על נפשותינו".

ונשאלת השאלה:

אם איש לא נֶחְסַר, לכאורה, החיילים הם אלו שצריכים להקריב את זהבם לה', ולמה דווקא המפקדים באו להודות על הנס הגדול?

וגם צריך ביאור, על איזה חטא הם מבקשים לכפר? ומדוע לא יתנו את תרומתם כתודה לה' על הנס?

קושי בפירוש רש"י

רש"י מפרש¹ שהוצרכו 'לכפר על נפשותם' מפני 'הרהור הלב של בנות מדין'. אבל לכאורה לפי-זה השאלה מתחזקת עוד יותר –

מדוע דווקא שרי הצבא זקוקים לכפרה על הרהור הלב? אדרבה, אם מדובר בחטא שלא קשור ישירות למלחמה, בוודאי שכל החיילים, ואולי כל עם ישראל, זקוקים לכפרה על כך!

'לא נִפקד' למרות המִפקד

כדי לבאר את הדברים, יש לשנות את הפיסוק בסיפור הדברים. אל תקרא: "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו - ולא נִפקד ממנו איש", כלומר, גילינו בספירה שלא נחסר אף חייל מהצבא. אלא: "עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו", ואף-על-פי-כן "לא נפקד ממנו איש!"

וכך אומרים שרי הצבא: שכחנו את ציווי ה' יתברך בפרשת "כי תשא", שם² נצטווינו במפורש "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם - ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף". אין לספור את בני ישראל, כי הדבר עלול להחיל עליהם עין הרע³ ו'יהיה בהם נגף' רחמנא-ליצלן, כמו שקרה בימי דוד המלך⁴ ששלח את יואב שר צבאו למנות את בני ישראל, ובעקבות זאת הייתה מגיפה גדולה שנעצרה רק עם הקרבת קורבן לה' בגורן ארוונה.

ואנו, שרי הצבא, שכחנו ונשאנו את ראש אנשי המלחמה, כדי לדעת כמה יצאו לקרב. ולמרות שחטאנו לפני ה', עשה ה' יתברך חסד אִתָּנוּ, ולא נפלה בהם עין הרע. עד כדי כך, שגם במקום סכנה, במערכֵי המלחמה - "לא נפקד ממנו איש!"

ובזה מבוארות שתי השאלות האמורות.

אכן, עוון זה חל רק על שרי הצבא שמנו את החיילים, ולכן רק הם היו צריכים 'לכפר על נפשותינו לפני ה".

1. במדבר, פרק ל”א, פסוק נ’. דיבור-המתחיל ‘וכומז’. ↩

2. שמות, פרק ל’, פסוק י”ב. ↩

3. פירוש רש”י שם. ↩

4. שמואל-ב’, פרק כ”ד. ↩