אריכות מיותרת?!

כאשר קוראים בפרשה את דיני הנדרים של אשה, קשה להשתחרר מהתחושה שישנה כאן אריכות מיותרת. לכאורה הדין פשוט - כאשר אשה נודרת נדר, אם היא ברשות עצמה, הרי שהנדר מתקיים. ואם היא ברשות בעלה או אביה, הרי שיש בידיהם להפר את נדרה בתוך אותו היום, ואם לא הפרו - הרי שהנדר קיים. לכל הדין הזה, הקדישה התורה לא פחות משלושה-עשר פסוקים! אם נפרוט את השאלה לפרוטות, נגלה שיש כאן שלושה מקומות שנראים לכאורה מיותרים.

בפסוקים ז'-ט' מפרטת התורה את דיני הפרת נדרים של אשה שיש לה בעל - "וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ"¹. למרבה הפלא, בפסוקים י"א-י"ג שבה התורה ומפרטת את דיני הפרת נדרים של האשה הנשואה - "וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה וגו'". פסוק נוסף שנראה מיותר, הוא פסוק י"ד - "כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ, אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ". מה הצורך בסיכום הזה, הרי זהו בדיוק הדין שפורט בפסוקים הקודמים?

הקושי השלישי הוא מפסוק ט"ו - "וְאִם הַחֲרֵשׁ יַחֲרִישׁ לָהּ אִישָׁהּ מִיּוֹם אֶל יוֹם, וְהֵקִים אֶת כָּל נְדָרֶיהָ… כִּי הֶחֱרִשׁ לָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ". הרי זהו בדיוק אותו הדין שהופיע כבר פעמיים מתחילת הפרשה, אם-כן מדוע צריך לחזור עליו פעם נוספת?

התירוצים של רש"י

רש"י מסביר שהפסוקים ז'-ט' אכן מדברים אודות אשה שיש לה איש, אלא שהוא עדיין לא לקח אותה לו לאשה, והם רק מאורסים עדיין². במצב הזה, האשה היא הן ברשות אביה והן ברשות בעלה, ואז שניהם צריכים להפר את נדרה. בפסוק י"א לעומת זאת, מדובר באשה נשואה, שהיא אך ורק ברשות בעלה ורק בידו להפר את נדריה.

מפסוק י"ד לומד רש"י את הדין שמופיע במשנה במסכת נדרים³: "ואלו נדרים שהוא מפר - דברים שיש בהן עינוי נפש", שהרי בפסוק מדגישה התורה - "כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ!". והחידוש בפסוק ט"ו לשיטת רש"י, הוא שאם אשה נדרה נדר ובעלה לא החריש לה, אלא אמר מיד "אפשי בו", כלומר, אין לי התנגדות לנדר, הרי שאפילו אם חזר בו והפר לה את הנדר באותו היום - עדיין הנדר קיים⁴.

הדגשים וחידושים

קיים קושי בהסבר של רש"י לפסוק ז'. הרי כתוב: "וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ", והתורה איננה מחלקת בין ארוסה לנשואה⁵. לכן יש לומר שפסוקים ז'-ט' מדברים הן על מאורסה והן על נשואה. ולאחר מכן מפרטת התורה דיני אלמנה או גרושה שהיא ברשות עצמה. בפסוקים י"א-י"ד מדברת התורה על אשה שנדרה נדר, ובאותו היום התגרשה או שנפטר בעלה. בדין זה ישנו חידוש שלמרות שכבר יצאה האשה לרשות עצמה, עדיין הדבר שקובע הוא אם בעלה הפר או קיים את נדרה⁶.

את הדין הזה, בא פסוק י"ד להדגיש - "כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבֻעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ, אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ וְאִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ". אפילו אם אותה אשה יצאה מרשות בעלה בהמשך אותו היום, אם בזמן הנדר היא הייתה תחת רשות בעלה, אזי רק "אִישָׁהּ יְקִימֶנּוּ", ורק "אִישָׁהּ יְפֵרֶנּוּ".

החידוש בפסוקים ט"ו ו-ט"ז הוא באחריות שיש לבעל, שאם לא הפר את נדרה באותו היום, ולאחר מכן אמר לה שנִדרה מותר, הרי שהאשה לא צריכה לחשוש שמא חטאה, אבל הבעל הוא זה שיישא את עוונה.

1. במדבר, פרק ל’, פסוק ז’. ↩

2. הכוונה לאשה שבעלה כבר קידש אותה, אבל עוד לא כְּנָסָהּ לו לאשה. ולא לביטוי ‘מאורסים’ שאנו מכירים כיום שהוא חסר משמעות הלכתית, והוא קודם לקידושין. ↩

3. פרק י”א, משנה א’. ↩

4. ראה ‘שפתי חכמים’ על פסוק ט”ז, אות ח’. ↩

5. ייתכן שהאברבנאל חולק על רש”י גם מפאת סדר הדינים שעולה משיטתו. לשיטת רש”י, התורה מדברת בנערה, לאחר מכן במאורסה, אחר-כך בגרושה או אלמנה, ואז שבה לדון בדיני נשואה. לכאורה נראה, שיותר הגיוני להקדים את דין נשואה לדין גרושה ואלמנה. ↩

6. לשיטת האברבנאל, הסדר של הדינים בתורה הגיוני יותר. בתחילה נידונים נדרי נערה, לאחר מכן נדרי נשואה ומאורסה, ולבסוף נדרי גרושה ואלמנה. ↩