הסיבות לחלוקה החריגה

הוראות לחלוקת השלל

התורה מספרת, שאחרי מלחמת מדין, הביאו הלוחמים את כל השלל אל המחנה, ושם פקד משה בשמו של הקדוש-ברוך-הוא כיצד בדיוק יש לנהוג עם השלל החי, אנשים ובעלי-חיים, שהגיע ממערכות המלחמה.

ראשית, יש לחלק את השלל לחמישים-חמישים. חמישים אחוזים ממנו יגיעו ל-12000 יוצאי המלחמה, 1000 הגברים שנאספו מכל שבט¹ ויצאו למדין לנקום נקמת בני-ישראל, וחמישים האחוזים הנותרים, יתחלקו בין שאר בני ישראל שנשארו במחנה.

אחרי חלוקה זו, יש לאסוף מחלק בני ישראל, אחד אחוז מן החמישים - כלומר 2% מן החלק שקיבלו הנשארים במחנה, שהוא אחוז אחד מן השלל הכללי, ולתת אותו ללויים. ומן החלק שקיבלו הלוחמים, יש לקחת חלק אחד מחמש-מאות, כלומר 0.2% מחלק הלוחמים בשלל, שהוא 0.1% מהשלל הכללי, ולתת אותו לאלעזר הכהן.

למה רק לאלעזר?

לכאורה, ציווי חריג וייחודי זה - שנאמר אך ורק במלחמה במדין - נראה תמוה מאוד:

מהי הסיבה, לדוגמה, לכך שמִן החלק של בני-ישראל שמקבלים פחות, לוקחים אחוז, ואילו מחלק הלוחמים שמקבלים הרבה יותר, לוקחים רק עשירית?

ולמה לא ינהגו כמו במעשר רגיל, שכולם נותנים מעשר ללויים, והלויים - משלהם - נותנים תרומת-מעשר לכוהנים²?

וגם, מדוע החלק לכוהנים ניתן לאלעזר בלבד, ולא לכלל הכוהנים כמו חלק הלויים?

מתוך הכרת תודה

אלא הסיבה לכך היא, שמטרות החלק שנלקח מבני ישראל והחלק שנלקח מהלוחמים - שונות זו מזו, ולכן אין מקום להשוואה בין שני הדברים.

בני ישראל צריכים לתת מחלקם אחד אחוז מחמישים - 2% - כנגד האנשים שהם שלחו להילחם, שמספרם הוא, כאמור, 12,000, ושנים-עשר אלף מתוך שישים ריבוא, הם בדיוק 2% (600000:12000= 50). ולכן, כהכרת תודה, עליהם להביא חלק זה לשומרי משמרת המשכן.

ואילו יוצאי המלחמה הביאו את חלקם כהכרת תודה על ניצחון המלחמה, שנזקפה לזכותו של פנחס, בנו של אלעזר, שיצא למלחמה, עם כלי הקודש וחצוצרות התרועה³, ובזכותו אירע הניצחון הגדול⁴. לכן מן הראוי לתת לו את חלקו מן השלל. אלא שפנחס - בענוותנותו - העביר את זכותו בשלל לאביו, שבשמו הוא הלך לקרב ושֵׁם ה' בידו, שרק מכוחו ניתן היה לגבור על צבאות מדין וחמשת מלכיהם.

1. פרשתנו, פרק ל”א, פסוק ד’. ↩

2. במדבר, פרק י”ח, פסוק כ”ו. ↩

3. במדבר, פרק ל”א, פסוק ו’. ↩

4. ראה פירוש רש”י שם. ↩