השטח הדומה לארץ

למה בדרכי שלום?

בספר דברים, מסופר שהקדוש-ברוך-הוא אמר לישראל: "קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ, וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה"¹.

עם זאת, בפרשתנו נאמר שמשה רבנו פנה לסיחון תחילה בדרכי שלום. ונשאלת השאלה: ממה נפשך, אם עבר הירדן היה חלק מהארץ המובטחת, מדוע פנה משה לסיחון בדברי שלום, ואם לא כן - כיצד כבשו ישראל את ארץ האמורי והתיישבו בה?

שיקוליו של משה

ההסבר הוא, שמשה רבינו מטבעו היה איש "אוהב שלום ורודף שלום", מה גם שהוא ידע שלא הוא יהיה זה שיכבוש את הארץ וינחיל אותה לבני ישראל, אלא יהושע משָׁרתו. לכן, לא הכין את עצמו למלחמה בסיחון ופנה אליו בדרכי שלום. יתר על כן, נראה כי אילו בני גד ובני ראובן לא היו פונים אליו בבקשה להתיישב באזור הזה, משה כלל לא היה מיישב את עבר הירדן המזרחי.

שיקול נוסף של משה היה, לאור העובדה שסיחון היה החזק במלכי ארץ כנען, וכל עמי כנען העלו לו מס כדי שישמור על הגבולות ויילחם בישראל². לכן משה היה סבור שאם סיחון המלך הגדול ייכנע בפני בני ישראל, הדבר יפיל מורך בליבותיהם של שאר עמי כנען, וגם הם ימהרו להיכנע לישראל.

פחות קדושה - אבל חלק מהארץ

ואולם משה טעה לגבי קדושתו של עבר הירדן המזרחי. אכן, נגזר על משה שלא יעבור את הירדן, אך גם עבר הירדן המזרחי קדוש בקדושת הארץ, והקדוש-ברוך-הוא רצה לזַכות את משה שגם לו יהיה חלק בירושת הארץ. לכן נתן ה' את שני מלכי כנען החזקים ביותר, את סיחון ואת עוג, בידי משה.

אמנם קדושת עבר הירדן המזרחי פחותה מקדושתה של ארץ ישראל עצמה, אין בונים בה בית לשכינה³ ואין מביאים ממנה ביכורים⁴, אבל גם היא כלולה בהבטחה שהבטיח הקדוש-ברוך-הוא לאברהם, וגם בה נוהגות מצוות ירושת הארץ וישיבתה, וכן שאר מצוות התלויות בארץ⁵. לכן זכה משה להיכנס לעבר הירדן המזרחי, אבל לא לשאר חלקי הארץ.

יהי רצון, שנזכה לראות בבניין ארץ ישראל השלימה במהרה בימינו.

1. דברים, פרק ב’, פסוק כ”ד. ↩

2. וכן פירש רש”י על פסוק כ”ג דיבור-המתחיל “ולא נתן סיחון”. ↩

3. ראה ספרי זוטא: “ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, שארץ כנען כשרה לבית שכינה, ואין עבר הירדן כשר לבית השכינה”. ↩

4. ראה מסכת ביכורים, פרק א’, משנה י’. ↩

5. ראה תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ”ב עמוד ב’, לעניין מצוות ביעור מעשרות. וכן תוספות בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ט”ז עמוד א’, דיבור-המתחיל “עמון”. ↩