שתי הפניות לאדום

בקשה מיותרת?!

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם"¹. השליחים ששלח משה מבקשים ממלך אדום: "נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ"². לאחר שמלך אדום סירב, בני ישראל הוסיפו והפצירו בו: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם, רַק אֵין דָבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה"³.

לכאורה, בבקשה השנייה של בני ישראל, אין כל שוני מהבקשה הראשונה. אם כן, מדוע הם שבו וביקשו? ומדוע הם חשבו שמלך אדום לפתע ישתכנע ויחזור בו מסירובו?

בין כך ובין כך, נגיע לארץ

בפרשת דברים מצַוֶה הקדוש-ברוך-הוא את משה לומר אל העם: "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו… אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל… אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם"⁴.

בעקבות דבריו של הקדוש-ברוך-הוא, התעורר משה⁵ לשלוח שליחים אל מלך אדום ולבקש ממנו לעבור בארצו. משה חשב בליבו: הרי עשו ויעקב היו אחים, ובוודאי כפי שחס הקדוש-ברוך-הוא על אדום מבני עשו אָחיו של יעקב, כך יחוס אדום על בני ישראל וייתן להם לעבור בגבולו.

זו הייתה הבקשה הראשונה. משה גילה כי התבדה ומלך אדום סירב לסייע לישראל אפילו אם הוא עצמו לא יִפָּגַע כלל מן הדבר.

בבקשה השנייה, הטון של הדברים משתנה.

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה". כלומר, אתה מלך אדום חושב שבסירובך תוכל להגן על חבריך הרשעים היושבים בארץ כנען. דע לך, שגם אם לא נעבור בגבולך, בכל אופן "בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה" ונגיע לארץ כנען בדרך המלך.

"וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם". בני ישראל ממשיכים ואומרים - אם תיתן לנו לעבור בגבולך, תרוויח את תשלום המים שנקנה ממך, אך גם אם תסרב - "רַק אֵין דָבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה" - נעבור בדרך אחרת ונגיע בכל אופן אל ארץ כנען.

להיות חדורי שליחות

עלינו ללמוד מכך לקח חשוב. זה עתה נגזר על משה שלא ייכנס לארץ. משה יודע כי ברגע שבני ישראל יעמדו בשערי הארץ, יהיה עליו להשיב את נשמתו אל הבורא. אמנם משה בענוותנותו כלל לא רואה את עצמו לנגד עיניו, וכל כולו מרוכז בשליחותו להנהיג את העם ולהביאם לארץ ישראל.

יהי רצון, שנלמד ממשה רבינו להיות אנשים חדורי שליחות, שתמיד רצון ה' וטובת הכלל עומדים לנגד עיניהם.

1. במדבר, פרק כ’, פסוק י”ד. ↩

2. שם, פסוק י”ז. ↩

3. שם, פסוק י”ט. ↩

4. דברים, פרק ב’, פסוקים ד’ - ו’. ↩

5. השליחות מיוחסת למשה, כמפורש בתורה (פרק כ,’ פסוק י”ד) - "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים”. ↩