הוכחה מ'ספר המלחמות'

מהו 'ספר מלחמות ה"?

לאחר תלונת בני ישראל, ענישתם באמצעות הנחשים השרפים, וריפויים הפלאי על ידי 'נחש הנחושת', המשיכו בני ישראל בנדודיהם דרומה, כדי למצוא דרך ממנה יוכלו להיכנס לארץ.

בהמשך פרשתנו, מתוארים מסעות בני ישראל, ולאחר מכן מופיעים הפסוקים הבאים: "מִשָּׁם נָסָעוּ וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי. עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה', אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר, וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב"¹.

ונשאלת השאלה: מהו פירוש פשט הפסוקים? מהו "ספר מלחמות ה'"? ומדוע מביאה התורה את סיפוריו ומשליו בהקשר זה?

סוף גבול מואב

בספר דברים, נאמר כי הקדוש-ברוך-הוא ציווה את בני ישראל במפורש: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה"². בנוסף ציווה הקדוש-ברוך-הוא שבני ישראל לא יעברו גם בגבולו של מלך אדום. לכן, בני ישראל המשיכו במסעם דרומה סביב ארץ כנען, כדי להקיף את ארץ אדום ואת ארץ מואב.

בסופו של דבר, הם הגיעו לגבולה הצפוני של ארץ מואב, שהוא הגבול הדרומי של האמורי - "מִשָּׁם נָסָעוּ, וַיַּחֲנוּ מֵעֵבֶר אַרְנוֹן אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר הַיֹּצֵא מִגְּבוּל הָאֱמֹרִי, כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב בֵּין מוֹאָב וּבֵין הָאֱמֹרִי". התורה מביאה גם חיזוק לדבריה שאכן שם נגמר גבול מואב, מהדברים הכתובים ב'ספר מלחמות ה", ספר קדום, בו כתבו האומות את המלחמות שנערכו בארץ.

כיבוש - בסוּפה ובסערה

וכך פירש הרמב"ן את הדברים שנכתבו בספר 'מלחמות ה'³: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה', אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן. וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר, וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב" - סיחון מלך האמורי כבש מידי מואב את העיר והב בסוּפה, וכמו כן, כבש בשטף גם את הנחלים ארנון ואת אשד הנחלים ששם נטע עָר את מושבו, והיו צמודים לגבול מואב.

אם כן, במקור הייתה הגדה הדרומית של נחל ארנון שייכת למואב, כך שאסור לישראל לעבור בה. אך כעת, לאחר שסיחון כבש אותה, יכלו ישראל להיכנס דרכה לארץ, מבלי לעבור על הציווי של הקדוש-ברוך-הוא 'אל תצר את מואב'. ללמדנו שבני ישראל קיימו את הציווי שציווה אותם הקדוש-ברוך-הוא, ולא הפרו את דברו.

1. במדבר, פרק כ”א, פסוקים י”ג - ט”ו. ↩

2. דברים, פרק ב’, פסוק ט’. ↩

3. על הפירוש הזה אומר האברבנאל: “והוא פירוש נאה”. ↩