מעין עולם הבא

מדוע המשכן אינו דוחה שבת?

כך פירש רש"י פסוק זה¹: "אף-על-פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אַל יֵקַל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה". כלומר, התורה שבה ומְצַוָּה כאן על השבת, למרות שכבר ציוותה עליה בעשרת הדיברות, כדי ללמדנו שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת.

והדבר תמוה ביותר:

הרי השבת נועדה להיות אות בינינו לבין הקדוש-ברוך-הוא. ולכאורה, בניית משכן לקדוש-ברוך-הוא במחנה ישראל, מעידה על האמונה בקדוש-ברוך-הוא בצורה יותר חזקה ומוחשית מאשר השביתה ממלאכה בשבת. אם כן, מדוע אין מלאכת המשכן דוחה את השבת?

טעם גלוי וטעם נסתר

את ההסבר לכך יש למצוא בדברי חכמינו זיכרונם לברכה²: "שבת - עבידא לגלויי, מתן שכרה - לא עביד לגלויי"³. פירוש הדברים הוא, שלמצוות השבת יש שני טעמים. האחד - גלוי ומפורש, והשני צפוּן ונסתר. האחד כנגד "שָׁמוֹר"⁴, והשני כנגד "זָכוֹר"⁵.

הטעם הגלוי של מִצְוַת השבת, הוא להזכיר לנו את האמונה בחידוש העולם. על ידי השביתה ביום השבת, נזכור את השביתה ששָׁבַת הקדוש-ברוך-הוא ב'שבת בראשית' (השבת הראשונה שלאחר ששת ימי הבריאה) לאחר שהשלים את מלאכת הבריאה, וכך נזכור שהוא זה שברא את העולם יש מאין. ההימנעות מעשיית מלאכה בשבת, תזכיר לנו גם את התקופה בה היינו משועבדים במצרים - וכיצד כעת, בזכות החסדים והנפלאות של הקדוש-ברוך-הוא, אנו יכולים לנוח ממלאכה. טעם זה הוא כנגד "שמור", המתייחס לשמירה והימנעות מעשיית מלאכה.

אך ישנו גם טעם נוסף, שלא מפורש בפסוקים. וטעם זה הוא כנגד "זכור", שהוא ציווי מעשי, ומלמד שעלינו להשתמש בשלווה וברוגע שהושגו במנוחת השבת - לפעולה אקטיבית. מי שישמור את השבת ויימנע ממלאכה מהטעם הראשון, יזכה למנוחה ושלווה שהן ההכנה הטובה ביותר להתבוננות בתכלית העולם - מעין עולם הבא. יש כאן רמז לנשמה היתירה, לה אנו זוכים מִדֵּי שבת⁶, והכוונה ליכולת להתנתק מענייני החומר שמושכים אותנו למטה - ולהתעסק בעיקר, "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא [כדי] לעסוק בהם בדברי תורה"⁷.

השבת - התכלית עצמה

מלאכת המשכן מסמלת את הפעולות האנושיות שמובילות אל התכלית. ואילו השבת, מדרֵגתה גבוהה יותר - שכן היא מסמלת את התכלית עצמה.

זו הסיבה שהמחלל שבת - דינו מוות, שכן מה יועילו כל המצוות שיעשה כל חייו כדי להגיע אל התכלית, אם הוא כופר בתכלית עצמה.

בזכות שמירת השבת כהלכתה, תוך דיוק והקפדה על כל פרטי הפרטים של דיני השביתה ממלאכה, נגיע אל הטעם העליון, הטמיר והנעלם שבמִצְוַת השבת - מעין עולם הבא.

1. דיבור-המתחיל “ואתה תדבר אל בני ישראל”. ↩

2. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י’, עמוד ב’. ↩

3. תרגום מילולי: שבת - עתידה להתגלות, מתן שכרה - לא עתיד להתגלות. ↩

4. שמות, פרק כ’, פסוק ח’: “זָכוֹר את יום השבת לְקַדְּשׁוֹ”. ↩

5. דברים, פרק ה’, פסוק י”ב: “שָׁמוֹר את יום השבת לְקַדְּשׁוֹ”. ↩

6. ראה תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ט”ז, עמוד א’: “אמר ר’ שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב-שבת, ולמוצאי-שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר (שמות, פרק ל"א, פסוק י"ז): “שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ” - כיון ששָׁבַת, וַוי אָבדה נפש”. ↩

7. תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט”ו, הלכה ג’. ↩