חסד ה' – גם בעת חרון אפו

שִחת או נִשחת?

על מה שהתרחש במרום לאחר מעשה העגל, מסופר בתורה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה…"¹, "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל"².

עיון בדברי ה' אל משה, מעלה כמה שאלות ותמיהות, כדלהלן.

ראשית, מדוע אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הרי "שִחת" פירושו שהשחית אחרים, ואילו בני ישראל בחטאם השחיתו את עצמם, ולכאורה היה נכון יותר לומר: "כי נִשְׁחַת עמך"?

שנית, מה היא הסיבה לכך שבאמצע דברי ה', שבה התורה ואומרת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה" - האם יש כאן התחלה של דיבור חדש?

ושלישית, מה פירוש המילים "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם" - האם משה מנע מהקדוש-ברוך-הוא לכַלות את ישראל?

דיבור, שתיקה - ודיבור חדש

ביאור הדברים:

משה נמצא ברגע השיא של חייו וגדולתו. חציו אדם וחציו מלאך, והוא מקבל את התורה עבור בני ישראל. ואז, ברגע אחד הכל משתנה. הקדוש-ברוך-הוא מְצַוֶּה את משה לרדת מהר סיני, ואומר לו - אין טעם שתישאר כאן עוד, הרי אני עומד לכַלות את ישראל, ואין לך עבור מי לקבל את התורה.

והקדוש-ברוך-הוא מוסיף ואומר למשה: מי שגרם להשחתת בני ישראל הם ה'ערב רב' שאתה, משה, החלטת לגייר ולהעלותם ממצרים, מבלי שנמלכת בי תחילה³. כלומר, ה' אומר למשה: לֶךְ רֵד - כי אלה שהעלית ממצרים, שִׁיחֲתוּ את עמך. ובמילים יותר פשוטות: רד מן ההר, כי ה'ערב רב' אשר העלית ממצרים על-דעת עצמך, השחיתו את עמך ישראל.

בנקודה זו ה' עוצר וממתין לתגובתו של משה, אלא שמשה המום, כלימה מכסה את פניו, והוא לא מצליח להשיב דבר. לכן הקדוש-ברוך-הוא מחדש את דיבורו ומוסיף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם".

את המילים "הניחה לי", יש לפרש: תשאיר לי את הטיפול בבני ישראל, אין לך בשביל מה להוכיחם או להענישם בעצמך, כי ממילא אֲכַלֶּה אותם.

יש פתח הצלה

כך יש לפרש את הפסוקים על דרך הפשט. ויש גם פירוש נוסף, על דרך הדרוש.

ואלה דברי המדרש: "כך אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: 'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי'. אמר משה, מפני שהקדוש-ברוך-הוא רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר 'וְעַתָּה הַנִּיחָה לִי'. מיד התחיל לבקש עליהם רחמים, הֱוֵי - 'וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהָיו'". מתוך פירוש זה של המדרש, אנו למדים עד כמה גדול חסדו של הקדוש-ברוך-הוא אִתָּנוּ. עד כדי כך, שגם בעת חרון-האף הגדול ביותר, הקדוש-ברוך-הוא פותח לנו פתח לסליחה. ה' מסַפר למשה על חטאיהם של ישראל, וממתין שמשה ישיב בדברי סנגוריה ולימוד-זכות על ישראל. גם לאחר שמשה לא משיב דבר, ה' מתחיל דיבור חדש, שבמהלכו הוא אומר למשה "הניחה לי", ורומז לו - יש לך פתח להציל את עַם ישראל.

1. שמות, פרק ל”ב, פסוק ח’. ↩

2. שם, פסוק י’. ↩

3. ראה פירוש רש”י על הכתוב בשמות, פרק ל”ב, פסוק ז’, דיבור-המתחיל “שחת עמך”. ↩