האברבנאלהסרת התכשיטים והתעוררות הרחמים
"וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו"
שמות, פרק ל"ג, פסוק ד'
על אלו "עדיים" מדובר?
על מה שהתרחש במחנה בני ישראל לאחר שהעם שמע את הדברים הקשים של הקדוש-ברוך-הוא בעקבות מעשה העגל, מסופר בתורה1:
"וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ, וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף, רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ, וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב".
מה הם אותם ה'עֲדָיִים' שעליהם מדובר כאן? ואיך הדבר קשור לכעס הגדול על בני ישראל, עד כדי כך שה' אמר: "רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ"?
היום שאחרי חטא העגל
השעות שאחרי חטא העגל, היו ודאי שעות קשות ביותר. בני ישראל עדיין ניסו לעכל את גודל החטא, ובנוסף לכך ראו כיצד בני לוי הרגו שלושת אלפים אנשים, שמיציאת מצרים עד כה היו חלק מעַמם. לתמונה הקודרת הזו, מצטרפים דבריו הקשים של הקדוש-ברוך-הוא: "כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה".
נחזור ארבעים ימים אחורה. לאחר שחזו בשוּרה של ניסים מדהימים, ולאחר חמישים ימים של התעלות, בני ישראל עומדים נרגשים ומוכנים למעמד קבלת התורה. כיאה למעמד המכובד, ענדו עליהם בני ישראל את מיטב תכשיטיהם - טבעות, שרשראות, צמידים, ועוד.
כעבור ארבעים ימים התרחש השבר, ובני ישראל נתפסים בקלקלתם2. בני ישראל אבלים, אך נראה שעם כל אבלם - הם עדיין לא הפנימו עד כמה חמור מצבם.
כאשר אדם נמצא בחולי או בצרה, כל מעייניה של אשתו נתונים לו ולאבלו, ובוודאי שהיא לא תתקשט בתכשיטיה. אך בני ישראל לא העלו בדעתם להסיר את התכשיטים שענדו על עצמם קודם שסרחו, וכעת יוצא קצפו של הקדוש-ברוך-הוא עליהם.
"מידת הרחמים עלינו התגלגלי"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף, רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ". דברים קשים אומר הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל: אילו הייתי דן אתכם במידת הדין, כבר היה עליי לכַלות אתכם. כדי לעורר את מידת הרחמים, אתם לא יכולים להמשיך להתנהג כאילו דבר לא קרה. כדי שארחם עליכם, עליכם להראות מינימום של אבלוּת.
כדי לעורר על עצמם את מידת הרחמים, בני ישראל נדרשים להסיר את "עֶדְיָים" מעליהם, ולהוכיח צער ואבלות אמיתיים. כך מתנהגת אשה כאשר בעלה נמצא בצער, וכך היא זוכה לרחמים. "לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה"3.