רצוננו לראות את מלכנו

מה הם "דברי העם"?

בפסוקים המתארים את ההכנות למתן תורה, מסופר על הדו-שיח שניהל משה עם הקדוש-ברוך-הוא. משה מוסר לבני ישראל את דברי ה': "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". בני ישראל מסכימים, ומשה מעביר את הסכמתם אל הקדוש-ברוך-הוא - "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". ועל כך ענה הקדוש-ברוך-הוא: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן".

בהמשך הפסוק נאמר - "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'". ונשאלת השאלה: על אלו דברים מדובר? הרי כבר נאמר שמשה העביר את דברי בני ישראל אל הקדוש-ברוך-הוא, ומאז בני ישראל לא אמרו שום דבר נוסף!

מעין פשרה

ההסבר לכך טמון בדברי המדרש המפורסם: "מה אמרו ישראל למשה לֹאמַֹר למקום [לה']? אמרו: רצוננו לשמוע מפי מלכנו. לא דומה שומע מפי פרגוד¹, לשומע מפי המלך. אמר המקום: תן להם מה שביקשו, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ"².

בני ישראל עונים למשה: אכן, אנו מעוניינים לשמוע בקולו של הקדוש-ברוך-הוא, וגם לשמוע את קולו, ובכך להיות לו ל"עם סגולה" ול"גוי קדוש". משה משיב לקדוש-ברוך-הוא את דברי העם, אבל כאן מתעוררת בעיה. הרי בני ישראל אינם בדרגת נביאים, ואם כן, איך יזכו שהקדוש-ברוך-הוא יְיַחֵד את דיבורו אליהם?

כדי לפתור את הבעיה הזו, הקב"ה מציע מעין פשרה: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ". משה עצמו היה בדרגה גבוהה מאד של נבואה, ואת דברי הנבואה הוא קיבל בכוח חוכמתו הרוחנית ולא באמצעות כוחותיו הגשמיים כמו ראייה ושמיעה. וכעת הקדוש-ברוך-הוא מציע למשה שיקבל את הנבואה - "בְּעַב הֶעָנָן", כלומר, בקול מוחשי-גשמי. וכך גם בני ישראל יוכלו לשמוע את קול ה' המדַבר אל משה.

אין ספק שמדובר בירידה ממדרגת הנבואה הגבוהה של משה. לכן הקדוש-ברוך-הוא מנחם אותו בכך שהדבר יביא לו רווח, בכך שכל ישראל יראו שהוא נביא אמת, ואיש לא יפקפק עוד בנבואתו - "וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם".

להיות ראויים לנבואה

משה יודע שבני ישראל לא יסכימו להצעה זו, שהיא מעין פשרה, שהרי הם ביקשו: "רצוננו לראות את מלכנו", ואינם מעוניינים לשמוע את דיבורו של הקדוש-ברוך-הוא למשה. לכן משה חוזר על דבריהם של בני ישראל בפעם השנייה: "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'".

אחרי ההפצרות של משה, הקדוש-ברוך-הוא מקבל את בקשת העם, אך כדי שיהיה אפשר למלא את בקשתם, עליהם להכין את עצמם להיות ראויים לנבואה. לכן ה' מורה למשה לצוות על העם על שלושת ימי ההגבלה - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר…'".

1. פרגוד - וילון, מחיצה מבדילה. - במכילתא עם פירוש “התורה והמצווה” למלבי”ם כאן, מובא בהערה שאולי צריך להיות: “מפי פדגוג” [=אומֶן] (גרסה שהובאה גם במדרש הגדול ובמכילתא דרשב”י), או: “פרוונק” [=שליח]. ברש”י כאן נכתב: “מפי שליח”, ובמדרש שכל טוב הגרסה היא: “מפי סרסור” [=מתווך]. ↩

2. מכילתא, שמות, י”ט, ט’. דברי המדרש מופיעים (בשינויים מסוימים) גם בפירוש רש”י כאן. ↩