"כה" ו"זה"

הנבואה כהלוואה

על פסוק זה, אמרו חכמינו זכרונם לברכה¹: "כל הנביאים נתנבאו ב'כה', דכתיב [כמו שכתוב] 'כה אמר ה"²; נוסף עליהם משה רבינו שנתנבא (גם) ב'זה', דכתיב 'זה הדבר אשר ציווה ה"'.

מהו ההבדל במעלה בין נבואה ב"כה" לבין נבואה ב"זה"?

ה'בן איש חי'³ מביא משל לדבר, מאדם שלווה מחברו מאה דינרים והשתמש בכסף לצרכיו, ולאחר תקופה החזיר את הכסף. אלו אינם אותם דינרים ממש, אלא דומים להם, ואין הדבר דומה לאדם שלווה מחברו מאה דינרים ולא השתמש בהם, והחזיר לו אותם דינרים ממש.

וכך הוא בנמשל. משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו"⁴, היה אומר "זה הדבר אשר ציווה ה'" - זה הדבר ממש. משום שבעת ששמעו את משה מדבר, היה זה כאילו שמעו זאת מפי השכינה ממש. אך שאר הנביאים היו שומעים את הנבואה מפי השכינה, ולאחר מכן מוציאים מפיהם דברים חדשים לפי אותם הדברים ששמעו, ואותם היו אומרים לישראל, ולכן היו אומרים "כה אמר ה'" - כלומר, כְאלה [כפי / כמו אלה] הדברים אמר לנו ה'.

מעלת משה

בחסידות מוסבר⁵, שהסיבה להבדל בין נבואתם של משה ושאר הנביאים, היא מפני שמשה רבינו שייך לסוג אור רוחני אחר לגמרי. ידוע שהקב"ה ברא את עולמו בשני סוגי אורות: ב'אור מקיף', שאינו חודר אל פנימיותו של האדם מפני מעלתו הגדולה, ו'אור פנימי', שהוא חודר אל תוך הנבראים ומחיֶה אותם בפועל, וזאת מפני שהוא אור מצומצם יותר. משה רבינו התנבא באופן של "זה", כלומר, שדבר ה' היה בפיו באותו אופן ממש שבו הוא נאמר, מכיוון שדרגתו הייתה נעלית ביותר. לעומתו, שאר הנביאים היו שייכים לאותו אור פנימי ומצומצם, ולכן הם יכלו להתנבא רק באופן של "כה".

כמו כן, "זה" מורה על גילוי ("מראה באצבעו ואומר 'זה"⁶), ונבואתו של משה רבינו הייתה בבחינת 'אספקלריא המאירה' שעניינה גילוי, בעוד שיתר הנביאים התנבאו בבחינת 'אספקלריא שאינה מאירה'⁷. ולכן משה רבינו התנבא בלשון "זה", מכיוון שזכה לגילוי עצמוּת האלוקות, בעוד שהנביאים התנבאו רק בלשון "כה" (כמו "ככה", בכ"ף הדמיון), מכיוון שזכו לראות רק הארה מן האלוקות, הדומָה לעצמוּת האלוקות⁸.

"הנה אלוקינו זה"

אמנם בנבואתם של נביאינו הגדולים, לא נמשך בחינת ה'אור המקיף' והנעלה הנקרא בשם "זה". אך מכל-מקום, עדיין ניתן להמשיך אור זה, על-ידי לימוד התורה⁹ (הנקראת "תורת משה", וכמו שכתוב: "זִכרו תורת משה עבדי"¹⁰), בה נמשך אורו של הקב"ה ללא שום הגבלות וצמצומים כלל. ועל-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, מביאים בני ישראל את העולם למצב של גאולה שלימה, שעליה נאמר בגמרא¹¹ ש"כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר 'זה', שנאמר¹²: 'ואמר ביום ההוא: הנה אלוקינו זה, קיווינו לו ויושיענו, זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו'".

1. ראה ספרי, במדבר, פרק ל', פסוק ב'. הובא ברש"י על הפסוק שם. ↩

2. ישעיהו, פרק נ"ו, פסוק ד'. ירמיהו פרק ב', פסוק ב', וכן עוד. ↩

3. בספר "בן יהוידע" על מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד ב'. ↩

4. ראה זוהר, חלק ג', דף רל"ב, עמוד א' (ברעיא מהימנא). שמות רבה, פרשה ג', פיסקא ט"ו. ↩

5. 'ליקוטי תורה', פרשת מטות, דף פ"ב, א'-ב'. 'תורה אור', הוספות, מגילת אסתר, דף קי"ח, ד' ואילך. ↩

6. ראה תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א, עמוד א'. ↩

7. ראה לעיל בפרשת בהעלותך, בדרשה "מראות אלוקים". ↩

8. לפי 'תורה אור' שבהערה 5. ↩

9. ראה 'ליקוטי תורה', פרשת קורח, דף נ"ה, ב'. ↩

10. מלאכי, פרק ג', פסוק כ"ב. ↩

11. ראה תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל"א, עמוד א'. שמות רבה, פרשה כ"ג, פיסקא ט"ו. ↩

12. ישעיהו, פרק כ"ה, פסוק ט'. ↩