אש הנשמה

איזו אש "יצאה מחשבון"?

התורה מספרת, כי לאחר כיבוש ארץ סיחון מלך האמורי, נביאי אומות העולם קוננו על חורבנה של העיר, ותיארו את כיבושה של סיחון בעבר מידי המואבים, ואת מעשי גבורתו וגבורת חייליו באותה שעה.

בין הדברים, נאמר: "כי אש יצאה מחשבון". ונשאלת השאלה: אם מדובר על כיבוש העיר בידי חיילים בשר ודם, על איזו אש מדובר?

מוסבר על כך במפרשים¹ כי במהלך כיבוש הארץ הזו מידי המואבים, סיחון וחייליו היו כל-כך חזקים ונחושים, עד שנדמו כאש ולהבה. וכפי שאונקלוס מתרגם את הפסוק: "ארֵי קִדּוּם תַּקִיף כְּאִישָׁא נְפַק מֵחֶשׁבּוֹן, עָבְדֵי קְרָבָא כְשַׁלהָבִיתָא מִקַרתָּא דְסִיחוֹן" [כי רוח קדים עזה כאש יצאה מחשבון, עושי מלחמה כלהבה - מקרית סיחון].

אש של מִצְוָה

ואילו בחסידות², ניתן לכך הסבר לפי פנימיות הדברים:

כדי שהאדם יצליח לברר ולתקן את נפשו הבהמית ולהעלותה לקדושה, הוא זקוק לסיוע מיוחד מלמעלה. שכן "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"³, והנפש הבהמית "היא היא האדם עצמו"⁴, כי היא זו שאחראית בפועל על קיומו וחיותו של הגוף. לכן אין בכוחו של האדם להעלותה לקדושה בכוחות עצמו, ולשם כך הוא זקוק לסיוע מיוחד מלמעלה.

וזוהי כוונת הפסוק "כי אש יצאה מחשבון". האש היא הכוח הניתן מאת ה' לברר את הנפש הבהמית, והיא באה על-ידי עשיית המצוות אשר ממשיכות אור אלוקי מלמעלה למטה. וכפי שדרשו חכמינו⁵: "בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". ומכאן שיש קשור הדוק בין 'חשבון' לקיום המצוות.

אור התורה

מהו אותו אור אלוקי הנמשך ומאיר לאדם על-ידי קיום המצוות?

על כך הפסוק ממשיך ואומר: "להבה מקרית סיחון", והכוונה לאור התורה הנקראת "קרית סיחון", "סיחון" מלשון הסחה והזזה ממקום למקום, ועניין זה מורה דווקא על התורה שזזה מן המקום הגבוה בו היא הייתה, וירדה להתלבש למטה בעולם, בצורה של הלכות הנוגעות בדברים הכי גשמיים שישנם. וממילא, על-ידי-כך שהאדם עוסק במצוות - שהן התורה כפי שהיא ירדה למטה, הרי הוא ממשיך על עצמו את אור התורה, כפי שהוא במקורה ושורשה, בעצמותו של הקדוש-ברוך-הוא, והארה זו נותנת לו את הכוחות לברר את הנפש הבהמית ולהופכה לטוב ולקדושה.

1. ראה פירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות' ופירוש רבי יוסף בכור-שור על הפסוק. (וראה רש"י ורא"ם לבמדבר, פרק כ"א, פסוק כ"ג). ↩

2. 'ליקוטי תורה', פרשת חוקת, דף ס"ו, א'-ב'-ג'. ↩

3. מסכת ברכות, דף ה', עמוד ב'. ↩

4. תניא, ליקוטי אמרים, פרק כ"ט. ↩

5. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ח, עמוד ב'. ↩