שריפה מתקנת

למה לשרוף?

הכנת אפר ה'פרה האדומה' היא תהליך מורכב. הכהן שוחט את הפרה ומַזֶּה מדמה שבע פעמים כנגד קודש הקודשים. אחר כך שורפים אותה עם עץ ארז, אזוב ותולעת שָׁנִי, ואת האפר נותנים על מים חיים¹.

ונשאלת השאלה: מדוע צריך לשרוף את הפרה? מוסבר במפרשי התורה², ששריפת הפרה מסמלת את שריפת עגל הזהב.

'רצוא' ו'שוב'

בעבודת האדם את בוראו, יש שתי 'תנועות' סותרות לכאורה. מצד אחד, הנשמה רוצה להתעלות ולהיכלל בשורשה. מצד שני, היא חפֵצה "לעשות את רצון קוֹנָהּ"³, ולברר את ניצוצות הקדושה שבעולם הזה.

שתי ה'תנועות' הללו, הנקראות בתורת החסידות "רצוא ושוֹב"⁴, באות לידי ביטוי במִצְוַת 'פרה אדומה'⁵:

שריפת הפרה באש, שבטבעה עולה למעלה, מסמלת את ה"רצוא". ונתינת האפר על המים, מסמלת את ה"שוב", כטבע המים לרדת למטה.

המים החיים מסמלים את התורה, הנמשכת מ"מקור מים חיים"⁶ אל תוך 'כלים' - המצוות ואותיות התורה.

ולכן כתוב⁷: "אם רץ ליבך - שוּב לאֶחד" - לאחר ה"רצוא" צריך להיות "שוֹב", להמשיך את אור אין-סוף למטה בתורה ומצוות.

ומדוע נותנים את האפר על-גבי המים? כי גם ב"שוב", צריך להיות ניכר רישומו של ה"רצוא", כך שהתשוקה לדבוק באלוקות לא תִכבה⁸.

הפרה מסמלת את הנפש הבהמית ואת התאווה לתענוגי העולם הזה. במקורה היא משתלשלת מבחינת "פני שור" שבמרכבה⁹, ואחר כך נמשכה ממנה יניקה לחיצונים. אך את כוח התאווה ניתן לרתום גם לקדושה.

שריפת הפרה היא בדוגמת עץ שנשרף, שנותר ממנו רק האפר (יסוד העפר), שהוא מהותו, כי במקורו כל דבר "היה מן העפר"¹⁰. כך נותר רק הכוח המתאווה המקורי, מופשט מה'לבושים' השליליים.

בדומה לכך, כשהאדם כופה את יצרו ('אתכפיא'), ומפריד את ה'לבושים' של מחשבה דיבור ומעשה מנפשו הבהמית, נותר רק ה'כוח המתאווה', ואותו יכול להפוך לאהבת ה', כדרשת חכמינו¹¹: "בכל לבבך - בשני יצריך", וכך מ'אתכפיא' יגיע ל'אתהפכא'¹².

לרתום את 'הכוח המתאווה'

ההוראה לכל יהודי משריפת הפרה היא¹³, שעל כל אחד 'לשרוף' מתוכו את התאוות המנוגדות לרצון הבורא, עד שלא יישאר מהן אלא 'אפר' - עצם כוח התאווה. ואת הכוח הזה אין לבטל, אלא לרתום אותו לעשות את רצונו של הקדוש-ברוך-הוא, ולתקן את העולם שיהיה דירה לה' יתברך.

1. ראה משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות פרה אדומה, פרק ג', הלכה ב', ופרק ו', הלכה א'. ↩

2. רש"י, במדבר, פרק י"ט, פסוק כ"ב. רבינו בחיי שם, פסוק ב'. ↩

3. על פי לשון המדרש, במדבר רבה, פרשה כ', פיסקא כ"ד. ↩

4. יחזקאל, פרק א', פסוק י"ד. ↩

5. ראה 'ליקוטי תורה', פרשת חוקת, דף נ"ו, ב'-ג'. וראה שם דף נ"ז, א' ואילך. ↩

6. ירמיהו, פרק ב', פסוק י"ג. ↩

7. ספר יצירה, פרק א', משנה ח'. ↩

8. לפי 'ליקוטי תורה', פרשת חוקת, דף נ"ז, א'. וראה שם דף נ"ח, ד'. ↩

9. ראה יחזקאל, פרק א', פסוק י'. ↩

10. קהלת, פרק ג', פסוק כ'. וראה תניא, איגרת הקודש, סימן ט"ו. ↩

11. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ד, עמוד א'. ↩

12. לפי 'ליקוטי תורה', פרשת חוקת, דף נ"ו, ג'-ד'. ↩

13. ראה 'ליקוטי תורה', פרשת חוקת, דף נ"ו, ד'. ↩