משבת לשבת

מנוחה מדיבור?!

סמוך לציווי הקמת המשכן, ציווה הקדוש-ברוך-הוא את משה על קדושת השבת, והשביתה בשבת מכל עשיית מלאכה. כלומר, למרות חשיבות המשכן וקדושתו, אין לדחות מפניו את קדושת השבת, והיום השביעי יהיה יום מנוחה גם ממלאכת עשיית המשכן.

הקדוש-ברוך-הוא אומר, שהשבת היא "אות ביני וביניכם"¹. השבת מסמלת אות וברית בין בורא שמים וארץ, שעשה מלאכתו בשישה ימים ושבת ביום השביעי, לבין עַם ישראל, העם הנבחר.

מלאכת בריאת העולם נעשתה בדבר ה', אך ביום השביעי - "וַיִּנָּפַשׁ"². עצר מעבודתו, כלומר דיבורו, כדי לפוש ולנוח, כביכול.

ונשאלת השאלה:

כשמדובר בבן-אדם, מובן כי לאחר שהתייגע והשקיע מאמץ ביצירה, הוא יחוש עייפות ויזדקק למנוחה לשם התרעננות ומילוי המצברים מחדש. אך כשמדובר על הקדוש-ברוך-הוא ש"אין לו דמות הגוף ואינו גוף"³, למה היה עליו לנפוש ולנוח? ואם כן, מהי משמעותו של 'וינפש', הרי ברור שלא מדובר כאן במנוחה כפשוטו?⁴

עליות השבת

כאשר האדם מדבר, מתבצע תהליך של בלימת ים המחשבות ועושר הרעיונות, אל אותיות מוגבלות, מנוסחות ומדויקות. אך כאשר הוא פוסק מדיבורו - החיוּת שהושקעה בדיבור, חוזרת לשורשה בנפש האדם.

בדומה לכך, הקדוש-ברוך-הוא השקיע באותיות הדיבור שבאמצעותן נברא העולם, חיוּת מצומצמת בלבד לעומת אורו האינסופי⁵. וביום השבת, כל הכוחות השונים שמהם קיימים כל הנבראים - חוזרים ועולים אל שורשם. בתחילת השבוע הבא, יושפעו מחדש הכוחות הרוחניים הללו, והעולם ימשיך לנוע על ציר הזמן.

טעינה ופעולה

מקור נשמות-ישראל, הוא במחשבתו של הקדוש-ברוך-הוא שנעלית מדיבורו⁶. זו הסיבה לכך שגם אנו מתנתקים ביום השבת מהעשייה שאפיינה את ימי החול ושובתים ממלאכה, מתקדשים בקדושת השבת ועוסקים בתורה ותפילה, ומקדישים זמן איכות למשפחה.

אמנם בשבת מתקיימת מציאות אלטרנטיבית בהשוואה לשאר ימי השבוע, אך אל לנו לשכוח - נשלחנו לעולם כדי לברר ולזכך אותו, להחדיר בו קדושה בכל מימד אפשרי.

המטרה היא "לעשות את השבת" - להמשיך את השבת לכל ימי השבוע, ולהשתמש במצברים הרוחניים שהתמלאו בשבת כדי לכבוש את העולם, לקדש את החומר ולהביא גאולה לעולם.

1. ראה שמות, פרק ל"א, פסוק י"ג. ↩

2. שמות, פרק ל"א, פסוק י"ז. וראה בראשית, פרק ב', פסוק ב'. ↩

3. פיוט 'יגדל א-לוהים חי'. וראה פירוש המשניות להרמב"ם, מסכת סנהדרין, פרק "חֵלק", היסוד הג'. ↩

4. ראה רש"י לשמות, פרק ל"א, פסוק י"ז. ↩

5. ספר התניא, שער הייחוד והאמונה, פרק א'. ↩

6. ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק ב'. בתניא שם מבואר, שנשמות ישראל עלו במחשבה - נשמות ישראל נובעות ממחשבתו של הקב"ה, שהיא הפנימיוּת של האלוקות, ואילו כל שאר הנבראים, כולל המלאכים, באים, כביכול, מדיבורו של הקב"ה, ולגבי המחשבה נחשב הדיבור כדבר חיצוני (לפי 'שיעורים בספר התניא' שם). ↩