"כופר-נפש" בימינו

מסר הקורבן

זמן קצר לאחר מעשה העגל, פרצה מגיפה וכילתה יהודים רבים, כעונש על החטא הגדול. הקדוש-ברוך-הוא הורה למשה, למְנות את עַם ישראל כדי לדעת כמה מהם נותרו בחיים¹, ולהביע את חיבתו כלפיהם. המגיפה נעצרה, ובני ישראל הבינו ש'חטא העגל' התכפר.

המניין התבצע באמצעות נתינת 'מחצית השקל' על-ידי כל אחד מבני ישראל הבגירים, הראויים להתגייס לצבא, והכסף הוקדש למימון הקורבנות הקרבים בשם העם כולו, וליציקת אדני המשכן.

בהמשך, נקבע איסור על ספירת העם באמצעות מִפקד אוכלוסין רגיל, שכן הדבר עלול להמיט מגיפה חלילה על בני-ישראל.

נתינה זו של מטבע 'מחצית השקל' נקראת 'כופר נפש', מונח המתאר נתינת דבר בעל-ערך כתחליף למוות. את הפונקציה הזו, ממלא בדרך-כלל קורבן מן הבהמה, כדברי הראשונים² שתהליך ההקרבה נועד להעביר לאדם מסר על חומרת החטא: שחיטת הבהמה, היא כביכול העונש שאותו אמור היה היהודי לשאת. זריקת הדם על המזבח, היא מסירת נפש הבהמה תמורת נפש האדם, וכן הלאה.

"אש תמיד" רוחנית

תורת החסידות מחדדת את העניין ומעמיקה אותו. על-פי פנימיות הדברים, הקרבת הקורבן, שלצערנו לא יכולה להתבצע כעת כשאין בית-המקדש קיים, מייצגת את התהליך הפנימי שדרוש להתקיים בנפש היהודי לאחר שנכשל בעבירה.

בכל יהודי יש נפש בהמית, אותה הוא צריך להעלות כקורבן לה'. במילים אחרות, לא להיות שקוע בענייני הגוף וגשמיות העולם, אלא להתמקד בסיפוק צרכיה של נשמתו האלוקית והקשר שלו עם בורא העולם באמצעות התורה והמצוות.

בתלמוד³ נאמר שעל המזבח החיצון הייתה רבוצה אש תמיד. גם זה מוצא ביטוי בעבודתו הרוחנית הפנימית של היהודי. כאשר הוא מבטל את הישות העצמית שלו, ועובד את ה' "לשם שמים", הוא זוכה לאש של קדושה רוחנית, המסירה ממנו את ההשפעות השליליות של הגשמיות והרוחניות.

עד שהשאריות ייעלמו

ככל שהאדם יהיה פחות שקוע בצורכי הגוף ויבכר את צורכי הנפש, כך הוא יהיה יותר ראוי להוות משכן להשראת השכינה בלִבּוֹ.

זו משמעותה העמוקה של המילה "לפקודיהם" המופיעה בפסוק. השורש פ.ק.ד. הוא מלשון חסרון והיעדרות⁴. ככל שהיהודי יעבוד ויתייגע בעבודת ה' הפנימית שלו - אזי האבק ושאריות הרע שדבקו בנשמות ישראל, ילכו ויֶחְסְרוּ וייעלמו.

כך נותנים "כופר נפש" בימינו, ומזרזים את החזרת עבודת הקורבנות בבית-המקדש השלישי, שייבנה במהרה בימינו.

1. רש"י, במדבר, פרק א', פסוק א'. ↩

2. הרמב"ן, רבינו בחיי, ועוד. ↩

3. תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"א, עמוד ב'. ↩

4. ראה שמואל א', פרק כ', פסוק י"ח: "ונפקדתָ כי ייפקד מושבך". '"ייפקד' - עניינו חסרון, כמו (במדבר, פרק ל"א, פסוק מ"ט): 'ולא נפקד ממנו איש'" (מצודת ציון שם). וראה גם שמואל א' שם, פסוקים כ"ה וכ"ז. ↩