עת לנוע

האמנם נסיגה?!

לאחר שלושה ימי הכנה, הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו התגלה בהר בקולות וברקים. העוצמות הרוחניות של האור האלוקי, היו אדירות - וחושי העם התערפלו והפכו לאבסטרקטיים¹. הם זכו לראות את הקולות ואת תרועת השופר ההולכת ומתחזקת, ובה בעת לקלוט באוזניהם את המראות, הלפידים, האש והעשן. וכל זה, עוד בטרם החל המעמד עצמו.

אך משנשמע הקול 'מפי הגבורה', בני ישראל התקשו לעמוד מול עוצמת ההתגלות האלוקית. הם נאחזו פחד ויראה, מה שגרם להם לנוע, ולעמוד בנקודה רחוקה יותר מזו שבה עמדו לפני הישמע הקול.

כידוע, התורה נמנעת מלספר בגנותם של בני ישראל². אם כן, מדוע התורה מספרת לנו כי לאחר שכל העם התכונן רוחנית מאז יציאת מצרים, ובמיוחד במהלך שלושת ימי ההגבלה, לקבל את התורה על הר סיני - הוא נרתע ברגע האמת, ואף שינה את מיקום עמידתו מחזית ההר למיקום מרוחק יותר?

הפחד שזיכך

בתורת החסידות מוסבר, כי המשמעות הפנימית של עניין הריחוק המצוין בפסוק, היא ההתרחקות של הנשמה במהלך המסע שהיא עוברת ממקור חוצבה בעולמות העליונים, כאשר היא נהנית מאור השכינה ומקִרְבָה לדרגות הנשגבות ביותר, ומשם יורדת עד לדרגות התחתונות ביותר, - לצורך שהותה והתלבשותה בגוף הגשמי בעולם הזה, העולם ה"תחתון במדרגה, שאין תחתון למטה ממנו"³.

זו הייתה ההכנה האידיאלית של בני ישראל, בטרם שמעו את עשרת הדיברות מפי הגבורה. בני ישראל הפנימו, כי בקרבם מפעמת נשמה קדושה, שלאחר שירדה להתלבש בגוף, לא תוכל להשיג את המדרגות שיכלה לקלוט בעודה ב'מקום כבוֹדה'⁴. לכן, "וירא העם" - נפלה עליהם אימה ופחד. הם הבינו את מקומם ואת עוצמת הגילוי הבלתי-רגיל. או-אז, היו בני ישראל זכאים ומוכנים לקבלת התורה, כמו שלימדונו חז"ל: "כלי ריקן מחזיק"⁵. כדי לקלוט השפעה נעלית, נדרש ביטול של הישות העצמית.

בלהט ובהתלהבות

אמרה חסידית מאלפת על הפסוק, מעניקה פרשנות אחרת למושג "וינועו", שהתרחש בקרב בני ישראל עם הישמע קול האלוקים. 'עמלק' מסמל קרירות ואדישות כלפי עניינים רוחניים (ולכן נאמר אודות עמלק: "אשר קרך בדרך"⁶, מלשון קרירות), בעוד שיהודי צריך להיות חדור תמיד בלהט לעניינים של קדושה, ולהיות פעיל ודינאמי כשהוא מלא חיוּת והתלהבות.

כאשר "וירא העם" - כשיהודי שומע או רואה אירוע שיש ללמוד ממנו מסר בעבודת ה', אזי נפשו צריכה לקיים בעצמה "וינועו". לחתור לפעולה ויצירה, ולא לעבור לאין-אונים או אדישות חלילה⁷.

1. פירוש האבן-עזרא. ועוד. ↩

2. רש"י, במדבר, פרק ט', פסוק א'. ↩

3. ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק ל"ו. ↩

4. ראה 'תורה אור', פרשת ויחי, דף מ"ה, א'-ב'. ↩

5. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ', עמוד א'. וראה 'תורת מנחם', חלק ג', עמוד 340 ואילך. ↩

6. דברים, פרק כ"ה, פסוק י"ח, וראה בפירוש רש"י שם. ↩

7. מאמר דיבור-המתחיל "זכור", בספר המאמרים קונטרסים, חלק ב' (לאדמו"ר הריי"צ), עמ' 570 ואילך. וראה שם, עמ' רפ"ז. ↩