האתר מוקדש לעילוי נשמת ר' אליהו בן יעקב ע"ה ופרידה בת חנה ע"ה רוזנברג
ב"ה
דרשה 4/10 לפרשה

חיים חדשים לחלוטין

"וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה"

שמות, פרק י"ט, פסוק ט"ז

כל העולם החריש

מעמד קבלת התורה, לוּוָה בשידוד עולמי של מערכות הטבע, והתנהל בצורה ניסית מופלאה. הגילויים הגשמיים, היו ביטוי לעוצמה רוחנית שהעולם עוד לא חווה אף פעם קודם לכן. הוא התרחש אחרי שבני-ישראל עברו תהליך היטהרות של שלושה ימים, שהיוו הכנה והתקדשות לקראת האירוע הנשגב.

בבוקרו של היום הגדול, החלו להישמע קולות וברקים. ההר היה אפוף עשן כבד, וקול השופר הלך והתחזק. וכך מתואר המעמד במדרש1: "כשנתן הקדוש-ברוך-הוא את התורה, ציפור לא צווח [לא צייצה], עוף לא פרח, שור לא געה, אופנִים לא עפו, שרפים לא אמרו 'קדוש קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: 'אנוכי ה' אלוקיך'".

תחיות המתים

והשיא עוד לפנינו. חז"ל מגלים לנו2 כי עִם הִשָׁמַע הקול "מפי הגבורה", פרחה נשמתם של בני ישראל. הם לא היו מסוגלים להכיל את עוצמת האור הגדול, ברמה כזו שיצרה ניגוד חריף בין הגוף והנפש. לכן בכל דיבור ודיבור 'פרחה נשמתם', והיה צורך להחזיר אותם לחיים מחדש.

ונשאלת השאלה:

מצד אחד, הקדוש-ברוך-הוא, ה"כל יכול", בוודאי היה יכול לאפשר לבני ישראל, ולוּ לזמן קצר, להכיל את עוצמת הרגע ולהישאר בחיים. ומצד שני, כיון שהבורא לא עושה ניסים לחינם3, מדוע הוא החייה את המתים בכל פעם מחדש, ולא הסתפק בכך שאחרי שפרחה נשמתם של ישראל בדיבור הראשון, יימסרו הדברים על ידי משה רבינו?

חינוך מחדש

להבהרת הדברים, מביאה תורת החסידות משל מעולם הצומח:

כדי שיצמח אילן מגרעין הנזרע באדמה, הגרעין צריך תחילה להירקב לגמרי בעומק הקרקע. רק כך תוכל להיות צמיחה של אילן חדש. והסיבה לכך אחת היא: כדי ליצור ממציאות אחת מציאות אחרת - יש לבטל לחלוטין את המציאות הקודמת, שלא תפריע להתהוות וקיום המציאות החדשה.

זה מה שהיה במתן-תורה. לצורך הגילוי הנעלה מאוד שהיה באותה שעה, גילוי ש'הוליד' את בני ישראל מחדש, והעניק להם חיים רוחניים חדשים, בני ישראל נזקקו תחילה לצאת מגדרי המציאות הקודמת שלהם. ואכן, רצף של גילויים אדירים, אִפשר להם 'לראות' במוחש קולות4, ועד לשיא - היפרדות נשמותיהם מגופיהם שוב ושוב, דבר שהעלה אותם למצב אחר לגמרי.


  1. שמות רבה, פרשה כ"ט, פיסקא ט'. ↩

  2. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח, עמוד ב'. שמות רבה, פרשה כ"ט, פיסקא ד'. ↩

  3. על-פי הזוהר, חלק א', דף ר"א, עמוד ב'. וראה דרשות הר"ן, דרוש ח'. ↩

  4. ראה גם תניא, ליקוטי אמרים, פרק ל"ו. ↩