חבלי משיח

להעביר את המורשת

פרשתנו מגוללת את הרגעים הגדולים שעיצבו את עַם ישראל כעָם. לאחר גלות מרה וארוכה, בחצות של לילה אביבי, היכה האלוקים כל בכור בארץ מצרים. ואז פרעה, שעד לא מכבר, הכביד את ליבו וסירב לשלח את העם, נשבר והכריז על השחרור.

בד בבד, מופיע בפרשתנו סט של ציוויים, שמטרתם לזכור את ניסי יציאת מצרים. הקדוש-ברוך-הוא מורה לבני ישראל, לחגוג את חג הפסח, לשמור את מִצְוַת תפילין, ולפדות את הבכורות¹, ובכך להעביר את מורשת יציאת מצרים מדור לדור, על-מנת שסיפור התהוותו של העם היהודי, יהיה נצור בלבבות בכל הדורות.

אל מול מכשולים

מִצְוַת סיפור יציאת מצרים, היא חלק משמעותי ביותר בחיי היום-יום היהודיים. מעבר לחיוב לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום², חג הפסח ו'ליל הסדר' במרכזו - מוקדשים להנחלת הזיכרון הזה לדור הצעיר. המשנה מתארת כיצד בסגנון של שאלות ותשובות³, האב מגולל באוזני בניו את תיאור האירוע כפי שהוא מופיע בפרשתנו, כך שיתאר את קושי השעבוד שהגיע לשיאו בערב היציאה ממצרים, ואת הקשר בין הגאולה בפועל ל'מכת בכורות' שהיא המקור לחובות המוטלות על הבכורות.

תורת החסידות, מקבילה בין גלות מצרים לתהליך הלידה. בסופו של היריון ארוך ומתיש, ממוקמת משוכה משמעותית נוספת - חבלי לידה שחווה היולדת, המעכבים את צאת הוולד לאוויר העולם. כך בטרם יציאת ישראל ממצרים, 'הִקְשָׁה פרעה לשלחנו'. בעבודת ה', גלות מצרים היא הגלות הפנימית, בה האדם נגרר אחר תאוותיו, ואינו עומד באתגרים המוצבים בפניו, ודווקא כאשר ברצונו לצאת מגלות זו, הוא ניצב בפני מכשולים המונעים ממנו להתנתק מהרע ולנהל חיי יום-יום של קדושה.

התכונה הזו של ה'קליפות' המתעקשות לעמוד על שלהן, נרמזת גם בשורשו הרוחני של פרעה, המשתקף בשם 'פרעה' - מלשון 'קשיות עורף' ('פרעה' אותיות 'העֹרף') ו'עזות מצח'⁴.

להתגבר ולהתחבר

בסופו של הסיפור, מופיע מסר עוצמתי ורלוונטי לחייו של כל יהודי. גאולת מצרים מתרחשת, ברוחניות, בכל יום ויום⁵. ולכן עלינו לזכור, כי בכל רגע הקדוש-ברוך-הוא נותן לנו כלים ויכולת להתגבר על קשיות-העורף, לשבור את מחיצות הברזל - ולהתחבר אל מקורות הנצח שלנו.

כאשר ניזכר שבידינו הכוחות, ההתעוררות הרוחנית תמשיך במלוא עוזה. וכך נצא מהגלות הפרטית שלנו - ויהיה זה עוד צעד, קטן אך משמעותי, ליציאה של עַם ישראל כולו מהגלות הנוכחית - לגאולה האמיתית והשלימה.

1. היא מִצְוַת 'פדיון הבן'. ↩

2. ראה דברים, פרק ט"ז, פסוק ג'. שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן ס"ז, סעיף א'. ↩

3. מסכת פסחים, פרק י', משנה ה'. ↩

4. 'תורה אור', פרשת זכור (דיבור-המתחיל "זכור"), דף פ"ה, ג'. וראה גם 'תורת חיים' (לאדמו"ר האמצעי), פרשת וארא, דף פ"ב, ד'. ↩

5. ראה ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק מ"ז. ↩