השאיפה: להיות 'בינוני'

משעבוד לגאולה

סיפור יציאת בני ישראל ממצרים, הוא סיפור הווייתו של עָם. המאורע שעיצב את זהותם של קבוצת עבדים שירדו למדינה האימפריאלית כמשפחה קטנה, ויצאו ממצרים כעם גדול עצום ורב, ברכוש גדול ובתרועת ניצחון.

חכמי ישראל במשך הדורות, עסקו רבות במשמעויות של האירוע. ספרי מדרש ואגדה, נגלה ונסתר, מעלים על נס את החשיבות של יציאת ישראל ממצרים מכל הבחינות.

עולם המחשבה החסידי, שואף גם למצוא מסר רלוונטי לחיינו בכל נושא בתורה. וודאי שהדברים מקבלים משנה-תוקף כשמדובר במאורע עליו נאמר במקורותינו: "בכל דור ודור, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"¹.

למה לא בהתחלה?

בהקשר זה, נשאלת השאלה:

מדוע בסופה של 'קריאת שמע', אותה אנו מצווים לקרוא פעמיים בכל יום, דווקא בשורה המסיימת את הפרשה השלישית, אחרי העיסוק באחדות ה' ובקיום המצוות בשתי הפרשיות הקודמות, חותם הכתוב: "אני ה' אלוקיכם אשר הוֹצאתי אֶתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים"?²

במילים אחרות: אם חשוב להדגיש לנו ב'קריאת שמע' את הקשר המיוחד בין הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל, איך ייתכן שיציאת מצרים לא מופיעה בפרשה הראשונה של קריאת שמע?

יש בנו כוחות מיוחדים

להבהרת הדברים, נקדים כי האדמו"ר הזקן, בעל-התניא, שמתורתו שאובים הרעיונות שבספר זה, קרא לספר ה'תניא' גם בשם "ספר של בינונים". וכמו שקובע המחבר, לא לכולנו יש את היכולת להגיע לדרגה הרוחנית הנעלית של 'צדיק' אמיתי. אך, לעומת זאת, על כולנו מוטלת חובה לשאוף ולהגיע לדרגת ה'בינוני', שהיא "מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך"³.

במהלך 'קריאת שמע', העוסקת כאמור באחדות ה', בדרגות נעלות ונשגבות ביותר, עשוי יהודי לשאול, כיצד הוא, שאפילו אינו 'בינוני', חייב לשאוף לדבוק בה' בצורה כה מוחלטת?

בסופה של הפרשה האחרונה, מגלה הבורא ליהודי, כי מעלתו של היהודי היא סגולית ונדירה. הרי הבורא בעצמו הוציא כל אחד ואחת מאיתנו מעומק הגלות בארץ מצרים. וכאשר נפנים כי גלומים בנו כוחות מיוחדים, נוכל לשאוף לרמות גבוהות, ובעזרת ה' גם לקיים, לשמור ולעשות, כמו שנאמר⁴: "כי קרוב אליך הדבר מאֹד, בפיך ובלבבך לעשותו".

1. מסכת פסחים, פרק י', משנה ה'. ↩

2. במדבר, פרק ט"ו, פסוק מ"א. ↩

3. ספר התניא, ליקוטי אמרים, פרק י"ד. ↩

4. דברים, פרק ל', פסוק י"ד. ↩