כוחו של קשר נצחי

ציווי וזיכרון

בסיום הפרשה, מופיעים מספר ציוויים של הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל, לגבי ציון וזיכרון הגאולה הניסית מארץ מצרים, בדורות הבאים. בראש ובראשונה - המִצְוָה לחגוג את חג הפסח, מִצְוַת פדיון הבכורות, ומִצְוָה נוספת - לכתוב את סיפור היציאה ממצרים על קלף התפילין, ולהניח את התפילין על הזרוע ועל הראש¹. על-ידי פעולה זו, יזכור עַם ישראל את בורא העולם, וישמור את תורתו ומצוותיו.

זהו ההסבר הכללי המובא במפרשי התורה². אך יש להבין: מדוע דווקא על-ידי זיכרון היציאה ממצרים "ביד חזקה", יבוא היהודי לידי כך שתורת ה' תהיה "בפיך", והוא ישמור את התורה והמצוות?

כמו אהבת אב-בן

ההסבר טמון בהתבוננות ובהכרה בכך שהיחס בין כל אחד ואחת מאיתנו לבין הבורא, דומה לקשר שבין אב לבנו, ככתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם"³.

מאחר ובפנימיוּת של כל אחד ואחת מאיתנו שוכנת נשמה אלוקית, אנו נחשבים כחלק מהקדוש-ברוך-הוא בעצמו, כשם שהבן הוא חלק בלתי נפרד מאביו. כידוע, אהבת אב-בן היא אהבה ללא תנאי, ואין שום דבר שיכול להעיב על הקשר הפנימי והעמוק שביניהם.

כאשר האדם יכיר בכך שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותו כאהבת אב לבנו, בוודאי יתעורר גם הוא באהבה אל הבורא, ויקיים בכך את מִצְוַת אהבת ה'.

זמן התנגדות

טבעו של האב, הוא להעניק ולהשפיע טוב וחסד לבנו. מצד שני, אהבתו לבנו תאלץ אותו גם לנקוט לפעמים צעדים של שלילה והתנגדות, כדי למנוע מהבן להינזק מאירועים או כוחות שאינם מעוניינים בטובתו.

כך גם בנמשל. הקדוש-ברוך-הוא הוא תכלית הטוב. אך ביציאת מצרים, היה ביטוי ליכולות הענישה והדין האלוקיות, כדי לעשות שפטים⁴ במצרים.

זהו הקשר שבין יציאת מצרים, לקיום התורה והמצוות בפועל. הקשר הנצחי שלנו עִם הקדוש-ברוך-הוא, מחייב אותנו ללמוד מההנהגה האלוקית ביציאת מצרים. כשם שה' שינה מאופי ההשפעה הרגיל, וחשף את זרועוהחזקה ("יד חזקה") כדי לגאול את עַם ישראל, כך עלינו להפנים שלעיתים יש לקיים את מצוות התורה תוך גילוי תקיפות ונחישות, על אף התנגדות הרצון הטבעי ונטיית הלב.

זהו כוחו של קשר נצחי. וגם בשעת קושי ומבחן - האהבה מנצחת.

1. דברים, פרק ו', פסוק ח'. ↩

2. פירוש הרמב"ן, ועוד. ↩

3. דברים, פרק י"ד, פסוק א'. ↩

4. על-פי שמות, פרק י"ב, פסוק י"ב. ↩