השפעה מיידית

השבירה הגדולה

'מכת בכורות' מהווה את אקורד הסיום של גלות מצרים. האלוקים התגלה למשה, וציווה עליו להעביר את המסר התקיף למלך מצרים: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים… ומת כל בכור בארץ מצרים"¹. ה' אמר, והאזהרה התממשה. פרעה קם באמצע הלילה, וגילה כי מכל רחבי מצרים עלו זעקות שבר. "אין בית אשר אין שם מת"².

על אף הפעמים הרבות בהם פרעה כבר נוכח בעוצמתו ואותותיו של הקדוש-ברוך-הוא, ולא נשבר, הפעם הוא התחנן למשה ולאהרן שיֵצאו יחד עם בני ישראל ממצרים עוד במהלך הלילה. אך משה ואהרן עמדו על דעתם, לצאת בצורה מכובדת שתעורר קידוש ה'. ולמעשה, עם ישראל יצא ממצרים לאור היום³, במפגן כוח אדיר וברכוש גדול.

ניסוח תמוה

זמן לא רב קודם לכן, מקבלים משה ואהרן מהקדוש-ברוך-הוא שורת ציוויים שעל בני ישראל לקיים. ביניהם, מִצְוַת קרבן-פסח עם כל דקדוקיה, החל מלקיחת השה, ועד לשחיטתו, וגם ההוראה לתת מדמו על המשקוף ועל מזוזות הפתח.

חלק נוסף במִצְוַת הפסח, הוא הציווי לאכול מצות. וכאן יש לשים לב לפרט מעניין: בציווי על אכילת מצה, המילה "מַצּוֹת" כתובה בלי ו' - "תאכלו מַצֹּת". ואילו כשאפו בני ישראל (ואכלו) את המצות לאחר יציאתם ממצרים, המילה מופיעה ב'כתיב' מלא: "מַצּוֹת" ("ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מַצּוֹת כי לא חמץ" וגו'⁴).

מהי הסיבה לכך?

שאלה נוספת שעולה בעניין זה, מתייחסת לנוסח הפסוק השני - "מַצּוֹת כי לא חמץ". אם מדובר במַצּוֹת, ברור כי הן לא מכילות חמץ. אם כן, מה מבקש הכתוב להדגיש באמצעות הכפילות?

משכן לה'

לפי תורת החסידות, אין להתעלם משינויי לשון, גם המינימליים ביותר, המופיעים בתורה. במיוחד שתורת ה' היא המקור לכל מה שקיים בעולם, כדברי הזוהר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"⁵. ה' הסתכל בתורה, וברא את העולם על-פי הכתוב בתורה. מכאן, שלכל תג, וכל שכן לכל אות או מילה, יש חשיבות רבה.

כך גם בענייננו. על-פי פנימיות התורה, האות ו' שצורתה היא קו הנמשך מלמעלה למטה, מייצגת את המשכת ההשפעה האלוקית לתוך העולם. לכן, קודם גאולת ישראל - בזמן הציווי (כשבני ישראל היו עדיין במצרים) - האות ו' נעדרת, וה'כתיב' חסר - 'מַצֹּת'. ואילו אחרי ש"נִגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא וגאלם"⁶ והם יצאו ממצרים, בני ישראל זכו להארה אלוקית כה גבוהה, עד שגם המַצּוֹת שאכלו, היו שונות ונעלות יותר, מאלו שנצטוו עליהן. לכן הפעם ה'כתיב' מלא - 'מַצּוֹת'⁷.

זו גם התשובה לשאלה השנייה. 'חמץ' מייצג התנשאות וחוסר ענווה. ולכן, לאחר ההתגלות האלוקית לה זכו בני ישראל, ועלייתם בדרגה, יש דגש מיוחד על הניתוק וחוסר השייכות שלהם לחמץ - 'כי לא חמץ'.

1. פרק י"א, פסוקים ד'-ה'. ↩

2. שמות, פרק י"ב, פסוק ל'. ↩

3. ראה אבות דרבי נתן, פרק כ"ט, ד'. ↩

4. שמות, פרק י"ב, פסוק ל"ט. ↩

5. חלק ב', דף קס"א, עמוד א'. ↩

6. נוסח 'הגדה של פסח'. ↩

7. ראה בהרחבה ב'ליקוטי תורה', פרשת צו, דף י"ג, ב', ואילך. מאמר דיבור-המתחיל "מצה זו" תשמ"ט (תורת מנחם - ספר המאמרים מלוקט [מהדורת תשס"ד], חלק ג', עמ' קנ"ג ואילך). ועוד. ↩