בעל התניאלקשור ולזכור
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ"
שמות, פרק י"ג, פסוק ט'
המִצְוָה שמחברת
לאחר פירוט ארוך של סיפור היציאה ממצרים, מְצַוֶּה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל, מספר ציוויים שמטרתם היא שימור מורשת וזיכרון יציאת מצרים. יש לחגוג את חג הפסח - במהלכו מספרים לדורות הבאים את סיפור השעבוד והגאולה, ואוכלים מצות לזכר היציאה בחיפזון1. מִצְוַת קדושת הבן הבכור, והצורך לפדותו מהכוהן בכסף, בגלל נס שהתרחש לבכורות. המִצְוָה השלישית היא הציווי המיוחד על עשיית התפילין, והנחתן בכל יום חול. מצוה שגם היא קשורה ליציאת מצרים, ומזכירה את הנס שחולל ה' לאבותינו ולנו.
מצוות התפילין, היא ביטוי לקשר בינינו לבין הקדוש-ברוך-הוא בדרך של חיבור ושילוב. הקשר מתקיים, מתחזק ומתממש על-ידי לימוד התורה, שהיא שילובה וחיבורה של חוכמת ה' בתוך מוחנו.
לימוד שחודר
זה גם ההסבר לכך שלימוד תורה, נמשל ללחם ומזון. דוד המלך אומר בתהילים2: "לעשות רצונך א-לֹהַי חפצתי, ותורתך בתוך מעָי". לעשות רצונך - זהו קיום המצוות, הנמשל לבגד החופף את האדם מבחוץ. ואילו לימוד התורה נמשל למזון, החודר פנימה לתוך גוף האדם, "ותורתך בתוך מעי".
כאשר יהודי מקיים מִצְוָה, הוא ממשיך ומוריד אור אלוקי לעולם. לכן לפי ההלכה, יש לעמוד מפני מי שמקיים מצוה בשעת מעשה. לדוגמה, כאשר מכניסים את התינוק ל'ברית מילה', בעת הבאת הביכורים, וכדומה. איננו עומדים מפני האדם, אלא מפני הקדושה האלוקית שיש במִצְוָה. אך כיון שהקדושה של המִצְוָה לא חודרת באדם באופן פנימי, יש לעמוד רק בעת קיום המִצְוָה ולא אחר כך.
חיבור נצחי
בלימוד התורה, לעומת זאת, האדם זוכר את חומר הלימוד שהופך להיות חלק ממנו. ולכן יש לקום מפני תלמיד חכם בכל עת, ובכך מקיימים את המִצְוָה "והדרת פני זקן"3, שכן תלמיד חכם נקרא גם "זקן", על שם "זה שקנה חוכמה"4, כי החוכמה נקנתה ונתפסה במוחו, והפכה להיות חלק ממנו.
כידוע, כאשר האדם לומד דבר-מה, ולאחר מכן הוא שוכח את תלמודו, הרי זו הוכחה שגם בעת לימודו העניין לא חדר בנפשו בפנימיות, אלא רק בחיצוניות. ואילו כשהאדם זוכר את תלמודו, הרי זו הוכחה שהלימוד חדר לתוככי נפשו. זוהי המשמעות הפנימית של המילה "לזיכרון", המופיעה כאן ביחס למִצְוַת התפילין.