שני איסורים משני טעמים

למה האיסור חמור?

בפרשתנו מופיע האיסור על אכילת ‘בשר תאווה’. מדובר באיסור שנהג רק בזמן שבני ישראל היו במדבר, כאשר באותן שנים נאסרה אכילת בשר, אלא-אם-כן הבהמה נשחטה לצורך קורבן, והוּזה מדמה על גבי המזבח. התורה מחדדת את חומרת האיסור, ואומרת: “אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה’ לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה’, דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ, וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ”¹. כלומר, העובר על איסור זה, כאילו עבר על איסור אכילת דם, שהוא איסור חמור, ועל שניהם יש עונש כרת.

והדבר דורש ביאור:

מהו אכן הטעם לאיסור אכילת דם, ומה חמור כל-כך באיסור זה? ומדוע השוחט בהמה במחנה לא לשם קורבן - נחשב כאוכל דם?

מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן

לדברי הרמב”ם², האיסורים הללו נועדו כדי להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה שהייתה נהוגה בימיהם. עובדי האלילים בימים ההם, ראו בדם דבר טמא ומאוס, ובכל זאת האמינו שהאוכל דם מתחבר לשֵדים, שיגלו לו עתידות והבלים נוספים. האלילות הזו הייתה נפוצה רק במדבר, ולכן עם הכניסה לארץ ישראל, הותר איסור אכילת ‘בשר תאווה’³.

הרמב”ן⁴ חולק על הרמב”ם מכל וכל. לטענתו, מאחר שמפורש בכתוב “דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא”⁵, ברור שהסיבה לאיסור הדם איננה כדי להרחיק את בני ישראל מעבודה-זרה, אלא מסיבה אחרת, מהותית יותר. הבהמה מורכבת מגוף ונפש. הגוף הוא בשרה ועצמותיה של הבהמה, ואילו הנפש היא כוח החיים שמניע את הבהמה לאכול, לישון, לברוח מטורפים ועוד. נפש הבהמה נמצאת בדמה, ואין זה ראוי שהאדם שהוא בעצמו בעל-נפש, יאכל נפש של בעל-חיים אחר. גוף הבהמה אמנם הותר באכילה לאדם, אך הנפש שייכת אך ורק לקדוש-ברוך-הוא, ולכן נצטוו ישראל במדבר להזות את הדם, ולאחר הכניסה לארץ - לכסות את הדם בעפר.

הדרך השלישית

גם בדברי הרמב”ן שמתאימים יותר לפשט הפסוקים, ישנו קושי. שכן, יסוד דבריו של הרמב”ם הוא בפסוק שחותם את איסור ‘בשר התאווה’ בפרשתנו: “וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם⁶”, ומכך נראה בבירור שטעם האיסור הוא כדי להרחיק מעבודה זרה.

לכן יש להציע דרך שלישית, שהיא מעין ממוצע בין דברי הרמב”ם והרמב”ן:

נראה כי לשני האיסורים יש שני טעמים שונים. איסור שחיטת בשר במחנה ושפיכת דמו, נאסרו שמא יתגודדו סביב הדם אנשים מישראל, ויחדשו את פולחן האלילות שהיה נהוג בקרב שוכני המדבריות, ואילו איסור אכילת הדם, נאסר משום שהדם הוא הנפש, וכך מיושבות כל הקושיות האמורות.

1. ויקרא, פרק י”ז, פסוקים ג’ - ד’. ↩

2. מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ”ו. ↩

3. ראה דברים, פרק י”ב, פסוק כ’. ↩

4. בפירושו על התורה, פרק י”ז, פסוקים י”א-י”ב. ↩

5. ויקרא, פרק י”ז, פסוק י”ד. ↩

6. שם, פסוק ז’. ↩