בין משה לאהרן

למה אחת מהשמונה שונה?

פרשת “אחרי מות” פותחת בנושא עבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים. את הפרשה פותח ציווי על אהרן הכהן הגדול שלא יִקְרַב אל קודש-הקדשים באף אחד מימי השנה, למעט יום אחד בשנה, יום הכיפורים, שבו עיקר עבודתו בבית המקדש היא כניסתו לקודש-הקדשים.

הציוויים בפרשתנו נאמרו למשה, אחרי מות בניו של אהרן, נדב ואביהוא, כנאמר בפסוק הפותח את הפרשה, “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ”.

מותם של נדב ואביהוא, התרחש ביום הקמת המשכן, בראש-חודש ניסן, ושמונה פרשיות נאמרו באותו יום¹, ובהן פרה אדומה ועוד.

ונשאלת השאלה:

מהי הסיבה לכך שמבין כל אותן שמונה הפרשיות, רק בפרשתנו מדגישה התורה שהדבר נאמר 'אחרי מות נדב ואביהוא'?

בציווי מפורש בלבד

ביאור הדברים:

לגבי משה רבינו, כניסה אל קודש-הקדשים, שם היה שומע את דבר ה’ מבין שני הכרובים², הייתה דבר רגיל ומצוי. משה היה מנהיג ישראל ונביאם, ואהרן היה הכהן הגדול. לכאורה היינו מצפים, כי בדיוק כשם שמשה היה מרבה להיכנס אל קודש-הקדשים, כך יהיה גם לגבי אהרן. לכך נפתח הציווי על עבודת יום הכיפורים, המגביל את הכניסה של אהרן לקודש-הקדשים ליום הכיפורים בלבד, במילים: “אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ” - גם נדב ואביהוא היו צדיקים ואנשי מעלה, וגם הם היו כוהנים שעתידים לשרת בקודש ואפילו בקודש-הקדשים³. ובכל זאת, ברגע שנדב ואביהוא התקרבו אל הקודש בלי ציווי מפורש מאת ה’, מיד התחייבו מיתה.

כהן ונביא

משה היה נביאם של ישראל, והחוט המקשר להעביר את דברו של הקדוש-ברוך-הוא לעמו. לכן היה עליו להיכנס לקודש-הקדשים ולקבל את דבר ה’ בתדירות גבוהה. לא כן לגבי אהרן אחיו, הכהן הגדול.

תפקידו של הכהן הגדול הוא לשרת בקודש, ולעבוד את עבודת המקדש, על פי דברי התורה. הכניסה לקודש-הקדשים במהלך כל ימות השנה, אסורה עליו, והיא מותרת לו רק ביום הכיפורים, בו נצטווה במפורש להיכנס אל קודש-הקדשים.

1. על פי תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס’, עמוד א’. ↩

2. ככתוב (שמות, פרק כ"ה, פסוק כ"ב): "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת, אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ↩

3. כי אחד מהם היה אמור להיות הכהן הגדול אחרי מות אהרן. ↩