רמזי הגלות והגאולה בשעיר לעזאזל

קורבנות לה’ לבדו

מבין הקורבנות הרבים שיש להקריב ביום הכיפורים, בולטים שני שעירי העיזים שהביאו בני ישראל ל’חטאת’. שני השעירים היו צריכים להיות שווים בקומה, במראה ובדמים¹. הכהן הגדול היה מעמיד את שני השעירים, כשפניהם אל מול פתח אוהל מועד, ומטיל עליהם גורלות. השעיר שעלה בגורל לה’, היה מוקרב כ’קורבן חטאת’, ומדמו היה הכהן הגדול מַזֶּה בקודש-הקדשים. ואילו על השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל, היה הכהן הגדול מתוודה על כל עוונות בני ישראל, ומשלחו בידי אחד הכוהנים אל המדבר.

על עניינו של השעיר לעזאזל, אומר הרמב”ן² שהוא מעין קורבן שציווה הקדוש-ברוך-הוא לתת לשטן ולכוחות הסטרא-אחרא³, כדי למנוע מהם לקטרג על עם ישראל.

והדברים תמוהים:

וכי יעלה על הדעת שנקריב קורבן למישהו מלבד הקדוש-ברוך-הוא בעצמו?! הרי נאמר במפורש “זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם, בִּלְתִּי לַה’ לְבַדּוֹ”⁴!

אם כן, מהו ענינו של השעיר לעזאזל, ומדוע הוא נשלח אל המדבר? הדמיון מלמד על הבחירה

יש לומר, ששני השעירים רומזים לכלל עדת ישראל. וזו הסיבה ששניהם היו צריכים להיות שווים זה לזה, לכן הועמדו שני השעירים נוכח פתח אוהל מועד, כמו ‘עדת ישראל’ העומדים בכל יום ויום נוכח פני ה’. בידי כל אחד מישראל נתונה הבחירה, האם לעשות את רצון ה’ או לסור מדברו חלילה…

משמעות המילה ‘גורל’ בהקשר זה, היא שכר שניתן מאת ה’⁵. אם בני ישראל ילכו בדרך ה’, הם יזכו לדבֵיקות באלוֹקות ברמה הגבוהה ביותר. ולכך רומז דם השעיר שנבחר להיות לה’, אותו מזים בתוך קודש-הקדשים. לעומת זאת, אם יבחרו בדרך הרעה, הם ייענשו כמו השעיר שהובל לעזאזל המדברה.

פתח לתקנה ונחמה

קבלה היא בידינו, כי בני ישראל “בין כך ובין כך קרויים בנים”⁶, ובכל מצב הקדוש-ברוך-הוא לא יעזוב את עמו לעולם.

מכאן, שתהיה זו טעות להסיק שאם יבחרו ישראל ברע, לא תהיה להם תקנה כמו השעיר שהושלך מראש צוק אי-שם במדבר.

‘השעיר לעזאזל’ אכן נזרק והתפרק לאיברים ולא נשאר ממנו שריד, אך אם נתבונן בפסוקים - נמצא בהם פתח לנחמה.

על דרך הרמז, המילה “עזאזל” היא נוטריקון של המילים “עז אזל”⁷. כלומר, אם ישראל יהיו עזי פנים, הם ייאלצו ללכת אל המדבר. וכך אומר הפסוק: “וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה” - התורה מדגישה שהשעיר לעזאזל “יעמד חי”, כדי שהווידוי של הכהן הגדול ושילוחו של השעיר ל”ארץ גזרה”, יהיו כפרה לישראל. כך גם ישראל שחטאו, יישארו חיים - ועונש שילוחם אל מדבר הגלות יהיה כפרתם.

בנוסף, השעיר נשלח אל המדבר “בְּיַד אִישׁ עִתִּי”. רמז לכך שבכל עת ובכל דור בגלות, יעמוד רשע כזה או אחר כדי להעניש את בני ישראל על חטאיהם. ואולם, בסופו של התהליך, הגלות תכפר על עוונותיהם של ישראל - והם יזכו להיגאל ולשוב לארצם.

1. ראה מסכת יומא, פרק ו’, משנה א’. ↩

2. בפירושו על התורה, פרק ט”ז, פסוק ח’. ↩

3. מילולית - הצד האחר. והכוונה לכוחות הרע והטומאה. ↩

4. שמות, פרק כ”ב, פסוק י”ט. ↩

5. כמו בפסוק החותם את ספר דניאל (פרק י”ב, פסוק י”ג): “וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין". ↩

6. על פי תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל”ו, עמוד א’. ↩

7. “עז” מלשון עזות פנים, ו”אזל” - בארמית: הלך. ↩