סוד הזאת דם הקורבנות

למה מופיעה צורת המסירה?

בפרשתנו מופיע האיסור שנצטוו ישראל בעת שהותם במדבר, שלא לשחוט בהמה לאכילה בלבד. רק בהמה שנשחטה לשם קורבן והוּזה מדמה על המזבח, הייתה מותרת באכילה.

בציווי זה, מצינו גם פירוט לגבי הצורה שבה נמסר הציווי - תחילה נמסרו הדברים לאהרן ולבניו, ואחר-כך לבני ישראל.

וכפי שאומרים חכמינו זיכרונם לברכה¹: “כיצד סדר משנה, משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו… נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן… נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן… נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן”.

מכאן, שכל ציווי שנצטווה משה לומר לישראל, נאמר תחילה לאהרן, לאחר מכן לבניו, ולבסוף לזקנים ולעם. אמנם בדרך כלל, התורה לא מפרטת את תהליך העברת הציווי. יוצאים מן הכלל הם פסוקים אלו, בהם מפרטת התורה את סדר מסירת הדברים ואומרת: “דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”.

ונשאלת השאלה:

מדוע הפירוט הזה מופיע דווקא כאן, לגבי האיסור לאכול בשר בהמה שלא הוקרבה לקורבן?

הקשר ליום הכיפורים

במצרים היה מקובל לזבוח את הדם לעבודה-זרה ולכוחות טומאה. לכן, כדי להרחיק את ישראל מכל סרך של עבודה-זרה שהכירו במצרים, אסר הקדוש-ברוך-הוא לשחוט בהמות ולשפוך את דמם מחוץ למשכן, אלא-אם-כן השחיטה היא לצורך קורבן, וכדי שהדם ייזרק על המזבח.

יש משמעות לכך, שאיסור שפיכת הדם במחנה, שלא לצורך קורבן, נאמר בכוונה לאחר סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. בעבודת יום הכיפורים, הייתה שורה של קורבנות והזאות דם. הזאת הדם כעבודת קודש, היא בעלת חשיבות רבה, שכן היא מסמלת את דבֵיקותם של ישראל בקדוש-ברוך-הוא. כדי לחדד לאהרן הכהן ולבניו הכוהנים את החשיבות של הזאות הדם, האיסור לשפוך דם במחנה ולהזות דם רק על המזבח, נאמר בסמיכות לפרשה העוסקת בעבודת יום הכיפורים.

לאהרן, לבניו ולכל ישראל

הסיבה לדגש על הסדר שבו נמסרה מצוה זו, היא - שהציווי נאמר בראש ובראשונה לאהרן ששימש בקודש ביום הכיפורים, וכל הזאות הדם נעשו על ידו. לאחר מכן, נאמר הציווי לכוהנים המשרתים בקודש, ומזים את דם הקורבנות במשך שאר ימות השנה, ולבסוף נאמר לכל בני ישראל, כדי שהכל יידעו להעריך את מעלתה וחשיבותה הגדולה של הזאת דם הקורבנות.

1. תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ”ד, עמוד ב’. ↩