שלוש שיטות בצרעת הבגד

איך הבגד קשור לנפש?

עד כה דנה פרשתנו בדיני צרעת האדם - נגעים הבאים על גוף האדם, בעקבות פגמים וחוסר איזון פנימי בנפשו של האדם, המתבטא בכתמים ונגעים על עור גופו של האדם.

בסוף הפרשה, מדובר בסוג אחר של צרעת - צרעת הבגדים.

ויש לשאול:

איך הבגדים קשורים לגוף או לנפש? ואיך בגדים דוממים יכולים להיות ביטוי לתהליכים המתרחשים בנפש האדם?

אות קין - נגע רוחני או נגע גשמי?

המפרשים אומרים על צרעת הבגדים, כמה הסברים:

הרלב”ג מפרש¹ שצרעת הבגד היא בעצם עיפוש ועובש שנוצר על הבגד בעקבות קלקולים חיצוניים כמו בלות וכדומה. לשיטתו, צרעת הבגד היא עניין חינוכי שנועד להאיר את עינינו לגבי מקומו של החומר בחיינו.

חומר-גלם בלי צורה ומטרה, הוא דבר נחות וחסר-משמעות. הדבר שנותן ל’חומר’ חשיבות ומשמעות הוא ‘צורתו’. ה’צורה’ נותנת ל’חומר’ ייעוד ומהות, והופכת אותו לשמיש ומועיל. הבגדים שאנו לובשים לגופנו, עשויים מ’חומר’, והמשמעות היחידה שיש לקיומם היא בהיותם בעלי ‘צורה’, והעובדה שהם משמשים אותנו כדי ללבוש אותם.

ברגע שמופיע בבגד עיפוש ועובש, הוא כבר לא ראוי לשימוש, ולמעשה הוא חוזר למצבו המקורי של ‘חומר’ חסר-משמעות. לכן, במקרים אלו התורה מְצַוָה לשרוף את הבגד הנגוע, כדי להזכיר לנו שכאשר ה’חומר’ מאבד את ‘צורתו’, הוא חסר-משמעות.

הרמב”ן² מציע הסבר שונה לחלוטין. לשיטתו, צרעת הבגדים איננה תופעה טבעית. להיפך. זהו נגע רוחני שמופיע רק כאשר בני ישראל יושבים בארצם, ושלמים ברוחם עם הקדוש-ברוך-הוא.

במציאות אידיאלית שכזו, כאשר אדם חוטא, מיד מופיע בבגדיו מעין ‘אות קין’ שמעיד על כך שרוח ה’ סרה מעליו.

מן הגוף אל הבגד

בשני ההסברים הללו, קיים קושי. הן הרמב”ן והן הרלב”ג לא הסבירו מדוע צרעת הבגד מופיעה דווקא בבגד צמר ופשתים או בבגד עור³. פרט לכך, לפי שניהם, לא מובן מדוע התורה מדברת על צרעת הבגדים בלשון שמתאימה לצרעת אדם, ואומרת “צָרַעַת מַמְאֶרֶת⁴” - שפירושה צרעת כואבת, והרי ברור שהצרעת לא מכאיבה לבגד!!

לכן נראה, שדיני צרעת שייכים דווקא בבגד צמר ופשתים או בבגד עור⁵, כי הם הבגדים שצמודים לגופו של האדם. נגעי צרעת הבגד, הם בעצם נגעים שהיו על גופו של האדם, ועברו לבגדיו, כמו כתמי זיעה, שלעיתים עוברים מן הגוף אל הבגד. אם האדם יוסיף להשתמש בבגדים שהיו על גופו בזמן הצרעת, הוא עלול לשוב ולהיטמא מהצרעת שעל בגדיו גם לאחר שנטהר, ולכן דינם של הבגדים הללו הוא להישרף באש.

לפי זה, מובן גם מדוע נקטה התורה ביחס ל’נגעי בגדים’ בלשון “צרעת ממארת”, כי אכן מדובר בצרעת שהייתה על גופו של האדם, ואז היא הייתה “ממארת”, ועברה אל הבגד.

1. בהקדמתו לדיני צרעת הבגד. ↩

2. בפירושו לפרק י”ג, פסוק מ”ז. ↩

3. "וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים, אוֹ בִשְׁתִי אוֹ בְעֵרֶב לַפִּשְׁתִּים וְלַצָּמֶר, אוֹ בְעוֹר אוֹ בְּכָל מְלֶאכֶת עוֹר” (ויקרא, פרק י”ג, פסוקים מ”ז - מ”ח). ↩

4. פרק י”ג, פסוק נ”ב. ↩

5. לדוגמה, נעליים. ↩