אבלות ואחריות לסביבה

למה לקרוע את הבגדים?

לאחר שהכהן פוסק כי האדם המצורע טמא, ובוחן את כל התסמינים של הצרעת, ולאחר ההסגרים אם נצרכו, כאשר כבר אין ספק כי מדובר בצרעת, חלים על המצורע כמה דינים, ככתוב בתורה: ״וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״¹.

וצריך להבין, מהי המשמעות של הפעולות הללו? ובמיוחד דרוש ביאור, מה המשמעות של ״ועל שפם יעטה״? וגם, מדוע יש צורך להודיע לכולם שהאיש טמא?

להצטער ולהתרחק מהסביבה

ההסבר הוא, שהתורה מונה כאן שני עניינים שונים שעל האדם המצורע - הטמא לעשות.

ראשית, עליו לקרוע את בגדיו, לאות אבל². כשם שהאבל קורע את בגדיו כשהוא שומע שמועה רעה שאחד מקרוביו מת, כך האדם השומע שמועה רעה על כך שהוא טמא ונושא צרעת, אמור לכאוב על כך ולבטא את צערו באמצעות קריעת בגדיו.

לאחר שהאדם מקבל על עצמו את דינו, נדרש ממנו לעשות צעד נוסף. עליו להימנע ממגע עם אנשים כדי שלא יטמא אותם. ועל כן התורה מְצַוָּה על המצורע ״ראשו יהיה פרוע - ועל שפם יעטה״. כלומר, ראשו יהיה מגולה, ואילו פיו יהיה מכוסה, כדי שלא יטמא אנשים נוספים בהבל פיו.

ולתוספת הרחקה, התורה מְצַוָּה על האדם, להכריז על עצמו שהוא טמא, על-מנת להרחיק ממנו אנשים שלא יודעים על מצבו.

הרפואה מותרת

יש מפרשים, שעל המצורע להימנע ממגע עם אנשים עוד קודם שהוא טמא, כדי שבני משפחתו וקרוביו לא ינסו לרפא אותו באופנים שונים, וכך כביכול להתגבר על הצרעת.

אך קשה לקבל פירוש זה, שכן התורה אומרת ״וְרַפֹּא יְרַפֵּא״³, ומכאן שהאדם רשאי לעשות הכל על-מנת להתרפא מכל מחלה, ובכלל זה מן הצרעת.

רק לאחר שהאדם נטמא, יש איסור לגרד את הצרעת. ועל כן, הסיבה האמיתית להרחקה⁴ היא, כאמור, שאם אכן הוא טמא, הוא לא יטמא אחרים בסביבתו.

1. ויקרא, פרק י"ג, פסוק מ"ה. ↩

2. ראה בראשית, פרק ל"ז, פסוק כ"ט. ועוד. ↩

3. שמות, פרק כ"א, פסוק י"ט. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד א'. ↩

4. ראה עוד על כך לעיל בדרשה "אבחון נגע הצרעת בתנאי מעבדה". ↩