מסר לבני הנעורים

‘מנחת ביכורים’ מאז ועד היום

מנחת הביכורים, המוכרת גם כקורבן העומר, היא מנחה שהובאה בט”ז בניסן, למחרת חג הפסח, והקרבתה מתירה את אכילת התבואה החדשה. את המנחה היו מביאים מן השעורים שהיו גורסים לקמח גס ומנפים אותן. מן העיסה המנופה, היו קומצים את המנחה שאותה הקריבו על גבי המזבח.

על מנחה זו, נאמר בפרשתנו העוסקת בין השאר בנושא המנחות: “וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה’, אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ".

בשורות הבאות, ננסה להבין: מה פירוש המילים “אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל”? ומהו המסר הנצחי אותו ניתן להפיק ממנחת הביכורים?

‘אביב’, ‘גרש’ ו’כרמל’

התבואה החדשה נקראת “אביב”, מאחר שהיא נמצאת עדיין בתהליך ההבשלה. את המנחה יש להביא מגרגרי שעורה רכים ומלאים, שנקראים בלשון התורה “כרמל”¹. בתקופה זו של השנה, השעורים עדיין לא הבשילו לגמרי ולא הספיקו להתייבש. כיון שהשעורים עדיין לחות, אי-אפשר לטחון אותן לקמח, כשאר המנחות הבאות מקמח סולת, ולכן יש לקלות אותן באש. הקלייה מייבשת את התבואה, וכך אפשר לגרוס אותה לגרגירים. השעורה הגרוסה לאחר הקלייה, נקראת בתורה “גרש”.

אם כן, זהו הסבר הפסוק במלואו - את מנחת הביכורים יש להביא מן ה”אביב”, ואת ה”אביב” יש לקלות באש ולטחון, כדי להביא לתוצאה הסופית של כרמל גרוס - “גרש כרמל”.

לנצל את היצר

ומן הפשט, נעבור לתהליך ההכנה של מנחה זו על דרך הרמז.

תקופת האביב, היא רמז לתקופת הנעורים. באביב יש התפרצות כוחות של פריחה ושל עשייה, וזה גם הזמן בו היצר הרע מנסה להתגבר. נער צעיר שגופו מבשיל לכדי בגרות, הוא תוסס ומלא כוחות, וגם היצר הרע בוער ולוהט בו, כמו שעורי המנחה הקלויות באש. לכן התורה מְצַוָּה את הנער לשבֵּר ולגרוס את היצר הלוהט בקרבו - ולעשות ממנו “גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל”.

כך תרגם רש”י: “גרש” - לשון שבירה וטחינה”. בשונה משאר המנחות, בהן החיטה נטחנת לסולת דקה ומשובחת, הטחינה האמורה במנחת הביכורים - היא טחינה גסה².

כך דרשו חז”ל:… “הִנֵּה טוֹב מְאֹד” - זֶה יֵצֶר טוֹב. "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" - זֶה יֵצֶר רָע. וְכִי יֵצֶר הָרָע טוֹב מְאֹד?! אֶתְמְהָא! אֶלָּא שֶׁאִלּוּלֵי יֵצֶר הָרָע לֹא בָּנָה אָדָם בַּיִת וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה וְלֹא הוֹלִיד וְלֹא נָשָׂא וְנָתַן³”.

היצר אינו רע בהכרח. היצר הוא הכוח הקיומי שמניע אותנו ליישב את העולם. היצר הופך להיות יצר רע רק כאשר הוא פועל נגד רצונו של הקדוש-ברוך-הוא ונגד ההדרכות של התורה. לכן התורה מלמדת אותנו לשבר את היצר הרע ולא לתת לו לשלוט בנו. מצד שני, אין לטחון אותו “עד אשר דק”, ולבטל את מציאותו לחלוטין - כדי לא לפגוע ביישובו של עולם וקיומו.

יהי רצון, שנדע לשלוט ביצרנו - ולהשתמש בו ובכוחותיו רק לרצון ה’.

1. מכאן הדמיון באותיות: כר מל = רך ומלא. ↩

2. שכן הפועל “שבירה” לא נכון לגבי טחינה דקה. ↩

3. בראשית רבה, פרשה ט’, פיסקא ז’. ↩