שתי הזאות, תכנים שונים

למה השתנו הציוויים?

גם בקורבן החטאת וגם בקורבן העולה, התורה הורתה להזות את דם הקורבן על המזבח. תהליכי הכנת הקורבן להקרבה, היו חמישה - סמיכה, שחיטה, הפשטת העור, נתיחת האיברים ורחיצה. לאחר השחיטה, היה אחד הכוהנים מקבל את הדם לתוך כלי שרת, והולך איתו אל מזבח העולה, שם היה הכהן מַזֶּה מדם הקורבן על המזבח.

ואולם, יש הבדלים בין שני הקורבנות בלשון התורה, בציווי הזאת הדם. בקורבן העולה, נאמר בתורה: “וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר… וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב”¹. ואילו בקורבן החטאת נאמר: “וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ, וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה”².

מה הסיבה לשוני בין הקורבנות? מדוע ההזאה של דם קורבן החטאת נעשתה על קרנות המזבח, ואילו בקורבן העולה הִזָה הכהן את הדם על המזבח סביב?

ללא הבדל מעשי

ההזאה בקורבן החטאת, הכהן היה מושך באצבעותיו את קרנות המזבח, ונעשתה באופן של מריחת הדם, תחילה בפינה דרומית מזרחית, ולאחר מכן בפינה מזרחית צפונית. ולאחר מכן בפינה הצפונית מערבית ולבסוף בפינה המערבית דרומית. הדם למעשה הקיף את כל ארבע פאותיו של המזבח.

לעומת זאת הזאת ‘דם העולה’ נעשתה בצורה שונה. עושים שתי מתנות שהן ארבע (זורקים את הדם על המזבח כך שיתפשט לשתי פינות בכל פעם) והסדר היה: שזורקים את הדם על קרן צפונית־מזרחית, ואז על קרן דרומית־מערבית, כל זריקה מתפשטת לשתי רוחות, ולכן יוצא כאילו נתנו על ארבע פינות. משמעות דברי התורה “וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב” היא - שדם הקורבן הקיף את ארבע פאותיו של המזבח.

נמצא, שלמעשה אין שום הבדל בין שני הקורבנות בהזאת הדם על גבי ארבעת צדדי המזבח. ועם זאת, נוסח הציווי ופעולת ההזאה בכל אחד משני הקורבנות שונה ובולט, ואין ספק שיש כאן כוונה ללמד אותנו דבר מה.

מהו הדבר?

היסודות וזיכוך הרצונות

בדרשות לפרשת ‘תרומה’, הוסבר שמזבח העולה מסמל את המוות ואת כיליון הגוף בעולם הזה הזמני והחולף. ארבע פינותיו של המזבח, הן כנגד ארבעת היסודות שמרכיבים את עולם החומר - אש, רוח, מים ועפר. אלה הם ארבעת היסודות של העולם החומרי, הזמני והרעוע, והם המביאים את האדם אל החטא. שכן, כאשר האדם נמשך אחרי יסודות העולם הזה החומריים, ושוכח מניין באה נשמתו ומהי תכליתו בעולם, הוא עלול להימשך אחר החטא.

בקורבן החטאת, התורה מדגישה כי יש להזות את הדם על ארבע קרנות המזבח, כדי להזכיר לאדם מהו היסוד שהוביל אותו לחטא, ושבגינו הוא עומד כאן היום להקריב קורבן חטאת.

עניינו של ‘קורבן העולה’ שונה. ה’עולה’ באה כדי לחזק ולזכך את אמונתו ורצונותיו של האדם. לכן בקורבן זה, מדגישה התורה שהזאת הדם צריכה להיות על המזבח סביב. דווקא המזבח שמסמל מוות וכיליון, עוזר לטהר את מחשבתו של האדם מכל הרהור של חטא ועוון, ומזכיר לו שנשמתו היא מן העליונים - ומביאה אותו לידי כך שכל רצונותיו ומאווייו יהיו לעשות נחת-רוח ליוצרו.

1. ויקרא, פרק א’, פסוק ה’. ↩

2. שם, פרק ד’, פסוק כ”ה. ↩