תכלית העולה: התאחדות עם הבורא

למה נאמר “מכם”?

על הפסוק “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן". נשאלת השאלה:

לכאורה, המילה “מִכֶּם” שבפסוק זה מיותרת, ברור שהציווי מכוון לבני ישראל, ומקריבי הקורבנות יהיו מישראל¹. אם כן, למה לא נאמר רק: “אדם כי יקריב קרבן”?

כוונת הלב היא העיקר

בנוסף, על המילה “מכם”, דרשו חכמינו זיכרונם לברכה: “מכם - להוציא את המומרים… שאינם מקבלי ברית²”. ולכאורה, איזה חידוש יש בכך שקורבנו של מומר אינו מתקבל? הרי הוא עומד במרדו, ומדוע שהקדוש-ברוך-הוא יקבל את קורבנו?!

מכאן שאי-אפשר לפרש את המילה “מִכֶּם” רק על דרך הפשט, אלא יש לה משמעות עמוקה יותר, ונראה שהחידוש היותר גדול ב”מכם” אינו על דרך השלילה, אלא על דרך החיוב.

עניינם המרכזי של הקורבנות איננו בעצם הקרבתם, אלא בכוונה שמכוון האדם בליבו בעת הקרבת הקורבן. דינים רבים ושונים נאמרו על כל אחד מהקורבנות, כיון שכל אחד מהם מיועד לעבודה מסוימת ולכוונות הלב הייחודיות לה.

בציווי הראשון והכולל על הקורבנות, מדגישה התורה שהקורבנות חייבים לבוא “מִכֶּם”, כלומר ברצון וחפץ מוחלט. רק כך כוונתו של האדם בעת הקרבת הקורבן תוכל להיות אמיתית ושלימה.

חשיבותו של הרצון

הקורבן הראשון שבו עוסקת התורה הוא קורבן העולה, ככתוב: “אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ… אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’” - תכליתו של קורבן העולה היא לדַבק את נפשו של המקריב לבוראו. לכן היא מוקרבת כולה על גבי המזבח, כדי לרמוז כי כמו הקורבן - כך גם נשמתו של המקריב, עתידה בסוף ימיה לשוב ולהתאחד עם בוראה.

לכן דרשו רבותינו זיכרונם לברכה: “לְעוֹלָם אֵין הָעוֹלָה בָּאָה, אֶלָּא עַל הִרְהוּר הַלֵּב”³. משמעות הדברים במובן הרוחני היא, שהמקריב ‘קורבן עולה’ מסיר מליבו כל הרהור רע או כל אמונה רעה, אפילו הקל שבקלים - והעולה מזככת את נפשו. לכן כל-כך חשוב שה’עולה’ תהיה מרצונו של האדם, כדי שהקרבת הקורבן אכן תפעל את פעולתה על ליבו של האדם, וההקרבה תהיה “לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’”.

1. למעט קורבנות מסוימים, שמוקרבים גם על ידי גויים. ↩

2. ספרא, כאן. ↩

3. מדרש רבה, ויקרא פרשה ז’, פיסקא ג’. ↩