זהירות מ'שאור שבעיסה'

אזהרה מיותרת?!

לגבי מעשה הקורבנות בו עוסקת פרשתנו, נאמר בתורה: “כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ”. כלומר, חל איסור להקריב עם הקורבנות - שאור (מחמצת) או דבש.

ונשאלת השאלה:

בכל הקורבנות מופיע פירוט מלא ומדויק מה ואיך להקריב, ובוודאי לא יעלה על דעתו של אף אחד מישראל או של אחד מהכוהנים, להוסיף לקורבן דברים שהתורה לא ציוותה עליהם. אם כן, לשם מה בכלל יש צורך באיסור מפורש על תוספת כזו או אחרת לקורבנות, והאם לא מדובר באזהרה מיותרת?!

הרחקה מן החטא

ביאור הדברים:

ארץ ישראל השתבחה בשבעה מינים של פירות ותבואה. הדבר בא לידי ביטוי גם בקורבנות, ורוב הדברים הנמנים בשבעת המינים מצטרפים למנחות השונות. רוב המנחות עשויות מסולת שנטחנה מחיטה. גם מן השעורה באות מנחות - מנחת סוטה, ומנחת העומר. הגפן באה בניסוך היין על גבי המזבח, והזית מופיע בחלות וברקיקים שנמשחים בשמן. לכן, לכאורה מתבקש, שגם השאור (שמגיע מחיטה ו\או משעורה) והדבש (שמגיע מתאנה ו\או מתמר) שגם הם משבעת המינים - יקבלו ביטוי בקורבנות ובמנחות.

כדי לשלול את המחשבה הזו, התורה אוסרת במפורש הקטרה של שאור ושל דבש.

ובאשר לסיבת האיסור, יש לומר:

שאור הוא בצק שהחמיץ. תהליך ההחמצה והתפיחה של הבצק הוא ארוך וממושך, ויש חשש שהכהן יתעכב עד שהבצק יחמיץ, ובינתיים יעבור זמן הקרבת הקורבן. לכן המנחות באו רק מרקיקים ומצות שהכנתם מהירה, ואין חשש שיגרמו עיכוב בהקרבת המנחה.

הדבש המדובר בפסוק, הוא דבש תאנים ודבש תמרים, ובעצם כל דבש פירות שהמרקם שלו סמיך ודביק. קיים חשש שכאשר הכהן יביא את המנחה אל המזבח, הדבש יִדבק בידיו, ואם הוא ילקק את אצבעותיו, הרי הוא אוכל מן הקָדשים, חלילה. לכן, כדי להציל את הכוהנים מן החטא, אסרה התורה להוסיף דבש למנחות.

בל נחמיץ את מעשינו

קורבן המנחה, מסמל את מעלתו של האדם על פני שאר הנבראים ובעלי-החיים בעולם הזה. מעלתו של האדם היא בנשמתו. בניגוד לבעלי-החיים, נשמתו של האדם עתידה לשוב ולעלות למעלה והיא קיימת לנצח. לכן המנחה באה (בדרך כלל) מן הסולת שהיא מאכלו של האדם בלבד, ולא של שאר בעלי-החיים.

מסופר בתלמוד על ר’ אלכסנדרי, שלאחר שסיים את תפילת שמונה עשרה היה אומר: “ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה!”¹. כוונתו של ר’ אלכסנדרי היא כמובן ליצר הרע שנמשל לחמץ ולשאור. באיסור הקרבת חמץ, רומז לנו הקדוש-ברוך-הוא שכאשר אנחנו עוסקים בעבודת ה’, במיוחד בבית-המקדש, עלינו להרחיק את עצמינו מכל יצר רע, כדי שלא נחמיץ, חלילה, את מעשינו.

1. תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י”ז, עמוד א’. ↩