מסר לעושה מצוה מן המובחר

למה בקטעים נפרדים?

בתחילת פרשתנו, מפורטים שני סוגים של ‘קורבן עולה’ - עולת בקר ועולת צאן. למעשה, מלאכות ההקרבה של ‘עולת הבקר’ ושל ‘עולת הצאן’ היו זהות, אלא שבכל אחד משני הקורבנות, התורה מפרטת רק חלק מדיני הקרבת הקורבן, ורק על-ידי קריאת דיני שני הקורבנות כאחד, מתקבלת תמונה שלימה שמלמדת כיצד יש להקריב את הקורבנות הללו.

נשאלת השאלה:

מאחר שלמעשה הלכות שני הקורבנות הללו שוות לחלוטין, מדוע התורה לא כתבה את פרטי הדינים של הקרבת שני הקורבנות האלו ביחד, אלא בחרה ללמד את דיניהם בשני קטעים נפרדים?

דבר נוסף שדורש ביאור: ב’עולת הצאן’ כתוב “וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה’”, ואילו ב’עולת הבקר’ נכתב: “מִן הַבָּקָר… יַקְרִיבֶנּוּ… לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’”. ויש לשאול: למה דווקא ב’עולת הבקר’ חשוב להדגיש שהקורבן יהיה “לרצונו” של המקריב?

שווים בהקרבתם, שונים בחשיבותם

ביאור הדברים: פרשת “ויקרא” פותחת ב’קורבן העולה’, ומלמדת כי ישנם ארבעה סוגים של ‘עולה’ - עולת הבקר, עולת הצאן, עולת העוף ועולת המנחה. אדם שאין ביכולתו הכספית להביא קורבן מן הבקר, יכול להביא את קורבנו מן הצאן. אדם עני יותר, יכול להביא את קורבנו מן העוף, ואם גם עוף אין ידו משגת, הוא יכול להביא ‘עולת מנחה’ של מעט קמח ושמן.

התורה מפרטת בכוונה כל אחד מסוגי הקורבנות בנפרד, וגם הסדר בו סודרו הקורבנות, אינו אקראי. הכוונה היא להדגיש ש’קורבן הבקר’ אינו שווה לקורבן הצאן, ואכן ראוי שכל ‘נדיב לב’ יביא קורבן מהסוג המובחר ביותר. ולמרות ששניהם ‘קורבן עולה’ ודיני הקרבתם שווים, עדיין יש לבקר יתרון על הצאן, וכאילו מדובר בקורבנות שונים.

לכן התורה אומרת את דיני הקורבנות דווקא בסדר הזה. תחילה מדובר על ‘קורבן הבקר’ שהוא המובחר, לאחר מכן על עולת הצאן, אחריה באה עולת העוף, ולבסוף עולת המנחה. מצד שני, מובן שהדברים לא מכוּונים למי שאין ידו משגת להביא קורבן מן המובחר, וגם קורבן המנחה של העני הוא רצוי - ובלבד שכוונתו תהיה “לשם שמים”.

בעיות של עשירים

מאחר שלמעשה יש רמות שונות של ‘קורבן עולה’, היה מקום לחשוש כי מי שישקיע ממיטב כספו ויביא קורבן מן הבקר, ויראה את שכנו מביא עולת עוף פשוטה, יתעצב ויצטער על כך שהביא קורבן יקר כל כך. לכן, דווקא ב’עולה מן הבקר’ התורה מדגישה שהקורבן חייב להיות לרצונו של המקריב, ועליו להקריבו בשמחה ובפנים מאירות, ויעלה על ליבו כאילו הוא מקטיר כעת את רוחו ונשמתו לפני ה’.

בעוונותינו, בימינו אין לנו בית-מקדש ולא ‘עולת בקר’ וגם לא ‘עולת צאן’ או ‘עולת מנחה’, אך הלימוד שלימדה אותנו התורה הוא נצחי. אם זכינו והשיגה ידינו לקיים מצוה מן המובחר, אל לנו להתעצב על הדמים הרבים שהוצאנו בעבורה - אלא להיפך, עלינו לשמוח בזכות שנפלה בחלקנו לעשות נחת-רוח ליוצרנו.