האתר מוקדש לעילוי נשמת ר' אליהו בן יעקב ע"ה ופרידה בת חנה ע"ה רוזנברג
ב"ה
דרשה 8/10 לפרשה

סוד הנחושת

"וְעָשִׂיתָ אֶת הַמִּזְבֵּחַ עֲצֵי שִׁטִּים... וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת"

שמות, פרק כ"ז, פסוקים א'-ב'

כלים ללא הדר

תוכו של המשכן, היה כולו פאר והדר. היריעות, הפרוכת ומסך שער החצר, היו עשויים כולם מתכלת וארגמן, תולעת שָׁנִי ושֵׁשׁ מָשְׁזָר, וכלי המשכן שעמדו בתוכו, היו עשויים זהב טהור.

בניגוד חד לפאר הזה, עמדו שני הכלים שהוצבו בחצר המשכן, מזבח העולה והכיור. שניהם היו עשויים מנחושת פשוטה ולא מזהב יקר - חסרי פאר והדר. העיטור היחיד שעיטר את מזבח העולה היה רשת שהקיפה אותו מארבע רוחותיו, וגם היא הגיעה רק עד חצי גובהו.

ונשאלת השאלה:

מדוע לא נעשו מזבח העולה והכיור בפאר והדר כמו הכלים שהיו מוצבים בתוך המשכן?

ללא שלטון וללא מעלות

ההסבר לכך הוא, שחצר המשכן מסמלת את עולם החומר הזמני והחולף. זו הסיבה שהחומר השולט בחצר היה בעיקר נחושת. בניגוד לזהב, נחושת היא חומר שמתכלה בקלות, ולכן היא מסמלת את חיי העולם הזה הזמניים והחולפים.

לכן, מזבח העולה המסמל את החומר, מסמל גם את המוות והכיליון. הרשת שהקיפה את בסיסו של המזבח, היא סמל לרשת של המוות הפרושה תחתינו כל חיינו, ומצפה לרגע בו נילכד בה. לוחותיו של המזבח לא היו מלאים בעץ אלא חלולים, ככתוב - "נְבוּב לֻחֹת תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ"1, לרַמז לנו עד כמה ענייני העולם הזה כשלעצמם חלולים, שקריים וריקים מתוכן אמיתי. אל המזבח היה ניתן לעלות רק בכבשׁ2, לפי שהמוות מגיע לבסוף לכל אדם, ולכן לא היו למזבח מדרגות, כיוון שאין שלטון ולא מעלה ביום המוות3.

כולנו יכולים להיטהר

גם הכיור היה עשוי נחושת, וגם הוא רומז לבני האדם החומריים. עם זאת, הכיור מציע תקווה ודרך להיכנס אל הקודש ואל חיי אמת. בכיור היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם, כדי להיכנס אל הקודש בטהרה. גם בידינו נתונה האפשרות להיטהר ולהתעלות מעל החומר והמוות, אם נשכיל לרחוץ ולטהר את מידותינו.

רחיצת ידיהם ורגליהם של הכוהנים, נעשתה על ידי המים. כידוע, "אין מים אלא תורה"4, ללמדנו, שרק על ידי הוראות התורה, אפשר להגיע לשלימות המידות, ולזכוֹת להיכנס אל הקודש.


  1. שמות, פרק כ”ז, פסוק ח’. ↩

  2. כבשׁ המזבח היה עלייה משופעת, ללא מדרגות, בדרומו של המזבח, ששימשה לעלייה למזבח ולירידה ממנו. ↩

  3. ראה קהלת, פרק ח', פסוק ח'. ↩

  4. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה דף ה’, עמוד ב’. מסכת בבא קמא דף י”ז, עמוד א’. ועוד. ↩