ייעוד פרקטי או רוחני

המטרות של המזבח ושל המנורה

בספרו 'מורה נבוכים'¹ נותן הרמב"ם הסברים, מדוע ציווה הקדוש-ברוך-הוא לבנות את כל אחד מכלי המשכן. ואלה דבריו לגבי המנורה: "אחרי-כן הוצבה… מנורה כדי לרומם ולכבד את הבית, כי הבית שנרות דולקים בו תמיד, והפרוכת שלו חוצצת בעדו, עושֶׂה רושם גדול על הנפש". אם כן, לשיטת הרמב"ם, הסיבה לציווי על עשיית המנורה, היא כדי להאיר את המשכן.

גם לציווי על מזבח הקטורת, נותן הרמב"ם סיבה: "מכיוון שבמקום הקדוש שוחטים כל יום בהמות רבות, חותכים ושורפים בשר ורוחצים קְרָבַיִים - לוּ היו משאירים אותו במצב זה, היה ריחו בלי ספק ריח בתי-המטבחיים. לכן ציווה [ה'] על הקטרת הקטורת בו פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערביים, למען ייטב ריחו וריח בגדי כל המשרתים בו… אף זה מקיים את יראת המקדש".

קשיים בשיטת הרמב"ם

עיון בדבריו של הרמב"ם, מעלה קשיים.

ביחס לדבריו על המנורה, יש לתמוה: מנורת הזהב אכן האירה את המשכן באור יקרות, אך אור כזה היה נחוץ רק בלילה, ולשיטתו של הרמב"ם הציווי על הדלקת הנרות היה צריך להיות רק בלילה ולא ביום, שכן, איזה הוד והדר יש בנרות שדולקים כאשר השמש זורחת ומאירה בכל תוקפה?

וביחס לדברי הרמב"ם לעניין מזבח הקטורת, נשאלת השאלה: אם הוא נועד כדי להפיץ את ריחה הטוב של הקטורת ברחבי המשכן והחצר, מדוע הוצב המזבח בתוך המשכן, ולא בחצר, בסמוך למזבח הנחושת שם הוקרבו כל הקורבנות?

רמזים לשכר הטוב

בעקבות הקשיים הללו בדברי הרמב"ם, יש לומר כי עניינם של המנורה והמזבח לא היה פרקטי, אלא רוחני, כרמז לשכר הטוב המיועד לעובדי ה'. שכר החוכמה, כנגד מנורת הזהב שמסמלת את החוכמה, ושכר חיי הנצח והעולם הבא שמסמלת הקטורת שהוקטרה על גבי מזבח הזהב.

1. חלק ג’, פרק מ”ה. ↩