הנהגה מאחדת

כך יאה?!

מניינם של בני ישראל מסתיים בציון צמד הפוקדים, הלוא הם מנהיגי העם, משה ואהרן. במבט ראשון, הדבר מובן מאליו. כשם שרועי הצאן הם אלו המונים את הצאן, כך גם מנהיגי העם הם אלה המונים אותו. אך במבט נוסף, נשאלת השאלה: האמנם משה ואהרן, אנשים מורמים מעם, אלה שהקדוש-ברוך-הוא נגלה אליהם ומדבר אליהם, צריכים להיות אלו שסופרים את העם? האם לא ראוי ומכובד יותר להטיל את המשימה הזו על כמה פקידים?

יתֵירה מכך: לא זו בלבד שהכתוב מציין כי משה ואהרן עשו את המִפקד בפועל, ובהשקפה ראשונה היה ניתן לומר שהדבר אכן לא נעשה בכוונה מיוחדת, אלא ישנו ציווי מפורש שהם אלו שצריכים לעשות זאת. וכפי שנאמר בתחילת הפרשה¹: "מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא בישראל, תפקדו אותם לצבאותם, אתה ואהרן". ונשאלת השאלה: למה?

משימת השושבינים

ההלכה קובעת, שבחתונה יש ללוות את החתן והכלה בהליכתם לחופה, והמלווים נקראים "שושבינים", וכדברי חכמים²: "ביהודה בראשונה היו מעמידין שני שושבינין, אחד משֶל בית חתן, ואחד משל כלה". תפקידם של השושבינים הוא להביא את החתן והכלה אל החופה, ולעודד אותם להינשא זה לזה.

הקדוש-ברוך-הוא ובני ישראל, נמשלו לחתן וכלה, ומשה ואהרן נמשלו לשושבינים. השושבינים מתחלקים לשני סוגים: משה נקרא בתורת הסוד "שושבינא דמלכא" (שושבין המלך). ואילו אהרן, שושבין הכלה, נקרא "שושבינא דמטרוניתא" (שושבין הגבירה)³.

עיקר תפקידו של משה, הוא להמשיך ולהוריד את השכינה לבני ישראל. ולכן משה הוא האיש שקיבל את התורה, שהיא חוכמתו של הקדוש-ברוך-הוא, והוריד אותה למטה, אל בני ישראל. אהרן, לעומתו, עסק בקירובם של ישראל אל הקדוש-ברוך-הוא, וכמאמר חכמינו⁴ "הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - להיות כאהרן שעסק בקירובם של ישראל לאביהם שבשמים, בדרך של התעלות מלמטה למעלה.

"שלום לרחוק ולקרוב"

במניין בני ישראל, שכוונתו הפנימית היא לקרב את בני ישראל לשכינה, יש צורך גם לשושבין שיקרב את השכינה לבני ישראל מלמעלה למטה - משה, וגם לשושבין שיקרב את בני ישראל אל השכינה מלמטה למעלה - אהרן. לכן המִפקד בוצע דווקא בידי משה ואהרן עצמם, ולא באמצעות פקידים זוטרים.

לכל יהודי יש ניצוצות מנשמותיהם של משה ואהרן. ומכאן, שלכל אחד ואחת יש את הכוח גם להמשיך אליו את אור השכינה, וגם להתעלות ולהתקרב אל השכינה בעצמו.

1. במדבר, פרק א', פסוק ג'. ↩

2. תוספתא, מסכת כתובות, פרק א', הלכה ו'. ↩

3. ספר הזוהר, חלק ג', דף כ', עמוד א' (ברעיא מהימנא). ↩

4. משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה י"ב. ↩