בעל התניאצמאה לך נפשי
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי"
במדבר, פרק א', פסוק א'
מה מייחד את המדבר?
פרשת "במדבר" נפתחת באמירה שהשראת השכינה על משה ובני ישראל הייתה דווקא במדבר. הסיבה לכך היא משום שהמדבר הוא "ארץ ציה ושממה"1, דבר המורה על ביטול מוחלט לבורא.
ועדיין נשאלת השאלה: מדוע דווקא המדבר, מכל חלקי הבריאה, נבחר לכך? הרי באותה מידה יכלה השכינה להתגלות לישראל על גבי פיסת אספלט פשוטה, הרי גם שם ישנה שממה וחוסר ייחודיות, באותה מידה כמו במדבר?
"הוי כל צמא"
המאפיין הייחודי של המדבר, היא העובדה שהשמש יוקדת בו בעוז, עד כדי כך שכמעט ואין בו צמחים. לכן, כאשר אדם מתהלך במדבר, הוא מלא תשוקה וצימאון עז להגיע אל מקור מים.
כפי שמוסבר בתורת החסידות, כל דבר שישנו בעולם הגשמי, קיים ברוחניות בעולמות העליונים. ההליכה 'במדבר' ברוחניות, היא הירידה של הארה אלוקית מהעולמות הרוחניים, בהם מאיר אור ה' בגילוי וללא הסתרה, אל העולם הזה, אשר מעשיו "קשים ורעים, והרשעים גוברים בו"2. מקום שבו האור האלוקי אינו מאיר בגלוי, ויש בו מציאות קשה של רוע. לעולם כזה יורדת ההארה האלוקית הנקראת 'ספירת המלכות', דרכה נמשכת החיוּת לעולמות, כמו שנאמר3: "מלכותך מלכות כל עולמים". מדובר בירידה גדולה ביותר, הגורמת ל'ספירת המלכות' תחושה של צימאון, כביכול. היא שואפת לשוב אל המקום ממנו היא באה, ולהתענג על האור האלוקי בעולמות העליונים.
רצונה של 'ספירת המלכות' לעלות ולהרוות את צימאונה בדבֵיקות בה', נובע מכך שהיא בטלה אל ה' לגמרי. לכן היא רוצה להיות תמיד קרובה אליו ודבוקה בו. ולמרות שאל מול אורו הגדול והעצמי של הקדוש-ברוך-הוא אין היא נחשבת לכלום, זה כל חפצה ורצונה.
לכן, דווקא המדבר מבטא את הביטול המוחלט לאלוקות, יותר מכל דבר אחר, כי במדבר שורר מצב טבעי של צימאון, המבטא את הביטול המוחלט, והרצון להגיע אל מקור החיוּת האמיתי. ובגלל ביטול זה, ירדה השכינה לשרות במדבר.
להצליח בשליחות הנשמתית
ויש כאן מסר נצחי:
לכל יהודי יש נשמה אלוקית שירדה מהעולמות העליונים אל העולם הגשמי, ונמצאת בצימאון עז לאלוקות. ואולם, הקדוש-ברוך-הוא שלח את הנשמה לגוף גשמי בעולם הזה, כפי שנאמר4 באדם הראשון: "וישלחהו ה' אלוקים מגן-עדן לעבוד את האדמה". הנשמה ירדה לעולם כדי להתעסק עם העולם הנחוּת ולזכך אותו, אך כדי לזכות לגילוי השכינה שתסייע לו במילוי המשימה הזו, על היהודי לא לשכוח לעולם את השאיפה של נשמתו - לשוב ולדבוק בבורא מתוך ביטול מוחלט אליו. כשהאדם בטל, השכינה שורה עליו, והוא הולך ומתקדם במילוי שליחותו בעולם.