תורה בשממה

למה ממדבר "תצא תורה"?

פרשת "במדבר" פותחת בדיבור ה' אל משה. אך מיד בתחילה מדגישה התורה שדיבור זה נאמר "במדבר סיני". ונשאלת השאלה: מדוע בוחרת התורה להדגיש בפתיחת הפרשה, שאמירתה הייתה במדבר?

ביטול מוחלט

במדרש¹ מובא משל לנשיא שנכנס לעיר, ובני העיר נבהלו וברחו מפניו, וכך גם בעיר אחרת. עד שהגיע ל"עיר חרבה", ושם קידמו אותו בברכה ובשבח. אמר הנשיא: זו העיר טובה היא מכל המדינות, כאן אני בונה כס נאה, כאן אני דר.

כך כשבא הקדוש-ברוך-הוא לים, ברח הים מפניו, כמו שנאמר:² "הים ראה וינוס". בא אל המדבר, "קידמה וקילסה אותו" שנאמר:³ "ישאו מדבר ועריו, חצרים תשב קדר, ירונו יושבי סלע". אמר הקדוש-ברוך-הוא: זו העיר טובה לי מכל המדינות, בה אני בונה משכן ודר בתוכה.

על-פי משל זה, מובן מדוע דבר ה' וגילוי השכינה לבני ישראל במתן תורה, היו דווקא במדבר:

אילו הקדוש-ברוך-הוא היה מגלה את אורו העצמי הנעלה, על ברייה בעולם הנראית כמציאות חזקה ואיתנה, הייתה ברייה זו מתבטלת מפני אורו הנעלה של הבורא, ונעלמת מיד כלֹא הייתה.

דווקא ברייה כזו, כמו המדבר, אשר אינה נראית גדולה וחשובה, ועומדת תמיד בביטול והכנעה גמורה, דווקא היא יכולה להיות כלי לאורו של הקדוש-ברוך-הוא, ולקבל אותו מבלי להישבר ולהיאבד לגמרי. לכן דווקא במדבר הייתה השראת השכינה לבני ישראל, כיון שהמדבר הוא המקום שעונה בדיוק על הדרישות הללו של התבטלות והכנעה.

במדבר עצמו, התורה ניתנה על הר סיני, שהיה קטן ונמוך מכל ההרים, ומסמל את הענווה והביטול - ולכן התורה ניתנה עליו.

(יחד עם זאת, התורה ניתנה על הר, ולא בעמק. הטעם לכך הוא, כי ביהודי צריכה להיות גאוות-יחידה והתנשאות חיובית, וכמו שכתוב⁴: "ויגבה לִבו בדרכי ה'", שהרי אם לא כן, הוא עלול לחוש חוסר חשיבות, ולחשוב לעצמו: 'מי אני ומה ערכה של עבודתי?'. התוקף ו'גְאון יעקב' מסייעים ליהודי לא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו⁵. אך גם גאווה חיובית זו צריכה להיות במינון נמוך, כדי שהאדם לא ייפול חלילה לגאווה שלילית, ולכן התורה ניתנה מצד אחד על הר (המייצג תוקף ועוז בעבודת הבורא), אך מצד שני, על הר נמוך (שעניינו ענווה והתבטלות כלפי הבורא)⁶.

רק העניו יכול

וזהו המסר שהתורה מלמדת אותנו בפתיחת ספר "במדבר": כשם שהשכינה נגלתה לעם ישראל במדבר השומם, מכיון שהמדבר מבטא ביטול גמור, כך גם כאשר אדם רוצה להיות כלי ראוי לגילוי אלוקות, לא די בכך שמעשיו הִנם ראויים. אדם גאה, מלא בתחושת ישות עצמית, איננו כלי להשראת השכינה. רק אדם שעבד על תיקון עצמו והגיע לענווה וביטול בתכלית, הוא כלי ראוי להשראת השכינה.

1. במדבר רבה, פרשה א', פיסקא ב'. ↩

2. תהילים פרק קי"ד, פסוק ג'. ↩

3. ישעיהו, פרק מ"ב, פסוק י"א. ↩

4. דברי הימים ב', פרק י"ז, פסוק ו'. ↩

5. ראה שולחן ערוך הרב, אורח חיים, מהדורה בתרא, סימן א', סעיף א'. שם, מהדורא קמא, סעיף ג'. ↩

6. 'ליקוטי תורה', פרשת במדבר, דף ד', ג'. שם, דף ט"ו, ב'-ג'. וראה 'תורה אור', מגילת אסתר, דף צ"א, ב'. ↩