בעל התניאלהתגבר ולהתבגר
"מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה"
במדבר, פרק א', פסוק ג'
אפליית ילדים?!
מניין בני ישראל, עליו מסופר בפרשתנו, התנהל בצורה מסודרת ושוויונית. כל אחד, יהיה אשר יהיה מעמדו הגשמי או הרוחני, נספָּר, וכל אחד נחשב בשווה, לא יותר מאחד ולא פחות מאחד. מצד שני, השוויון לא היה שלם. מיד לאחר ההוראה לפקוד את העם, התורה אומרת שיש לספור רק אנשים בוגרים מגיל עשרים שנה ומעלה. ונשאלת השאלה: האם אין כאן אפליה? האם הילדים הצעירים מגיל עשרים, אינם נחשבים חלק מעם ישראל?
מוסבר על כך ב'כלי יקר'1, שבני ישראל במדבר, נמשלו למחנה צבא, כפי שנכתב ביציאת מצרים: "ויהי בעצם היום הזה, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"2. ועל כן, כאשר באו למְנות אותם, ספרו את אלו הראויים להיות בצבא, ולכן נמנו רק אלו שמעל גיל עשרים.
לעבור מ'קטנות' ל'גדלות'
חכמינו אמרו בתלמוד3, שמי שטרם מלאו לו עשרים שנה, יכול לעסוק במשא ומתן של דברים זוטרים, ואם הוא מכר דבר כלשהו, יש למעשיו תוקף. אך למכור את קרקעותיו של אביו, הוא יכול רק לאחר שהגיע לגיל עשרים.
מוסבר על כך בתורת החסידות4 שעד גיל עשרים, שכלו ודעתו של האדם אינם רחבים ומיושבים מספיק. לכן התורה לא נתנה לו את הכוח והיכולת לעסוק בדברים גדולים וחשובים ולמוכרם. אך בגיל עשרים, האדם מגיע לבגרות והבנה מלאה, וזה השלב שבו הוא יכול לקבל החלטות חשובות כמו מכירת קרקעות.
הדברים נכונים גם במובן הרוחני. עד גיל עשרים, האדם נמצא ב'מוחין דקטנות'. ואילו בהגיעו לגיל עשרים, יש לו את היכולת לעבור ל'מוחין דגדלות', ולהגיע למדרגות רוחניות נעלות הרבה-הרבה יותר.
זהו ההסבר הפנימי למניין בני ישראל רק מגיל עשרים שנה ומעלה. משה רבינו נצטווה לשאת את "ראש בני ישראל". כלומר, לא רק לספור אותם במובן הפשוט, אלא לנשא ולרומם אותם בעבודתם הרוחנית. והוא עושה זאת עם אלה שמצד-עצמם כבר הגיעו למצב של בגרות רוחנית, וניתן לרומם אותם ולהביאם לדרגות גבוהות יותר.
להתרומם ולהתקדם
כל אדם, גם אם הוא מעל גיל עשרים, יכול להתנהג לפעמים ב'קטנות' רוחנית. במצב כזה, קשה מאוד לאדם להתרומם מעל מעמדו ומצבו, ולהתקדם ולהתעלוֹת בעבודת ה'. אך אם האדם ישכיל 'להתבגר' ולעבור ל'גדלות', הוא יצליח להתגבר על כל המכשולים, ולהינשא ולהתרומם למצב נעלה הרבה יותר.
.