האומנים המוכשרים והאנשים הנדיבים

למה לחלק לשניים?

התורה מתייחסת למתנדבים למלאכת המשכן וכליו ובגדי הכהונה תוך חלוקתם לשני סוגים - אלה אשר 'נְשָׂאָם ליבם' ואלו אשר 'נָדְבָה רוחם'.

ונשאלת השאלה:

מהי משמעות החלוקה הזו, ומה מייחד את כל אחד משני הסוגים?

ההסבר לכך הוא, שמלאכת עשיית המשכן וכליו נמסרה בידי אוֹמָנִים שנשאם ליבם להתנדב לגשת לאותה מלאכה מיוחדת, למרות שלא היה להם כל ניסיון מעשי קודם בכך. במלאכות המשכן, משיכת הלב והרצון לסייע ולהתנדב לעבודת הקודש היו חשובים יותר מאשר ההתנסות הפרקטית בתחום.

מעבר להתנסות הפרקטית

התנסות שכזו גם לא הייתה אפשרית, שכן שנות העבדות במצרים ותקופת ההליכה במדבר לא זימנו לפתחם של אותם אומנים יכולת התנסות מעשית במלאכות שהיו רוצים להתנסות בהן. לכן אומרת התורה כי עצם העובדה שאותם אנשים חשו משיכת הלב לאותה מלאכה, מהווה הוכחה שהם הראויים ביותר לבצע אותה¹.

נדיבים בגופם ונדיבים ברכושם

לצד אותם אומנים בנשמתם שחשו בחושיהם העדינים כי יש להם את היכולת לבצע כראוי מלאכה מסוימת, היו גם כאלה שחשקה נפשם לנַדֵּב מרכושם ומחפציהם לתרומת המשכן. כך שאפשר לחלק את המתנדבים בעם לשתי חטיבות - אלו המתנדבים בגופם ומטביעים חותם אומנותי על ידי עשיית כלי המשכן ובגדי הקודש, ואלו המתנדבים ברכושם ומביאים אותו כתרומה לקודש.

לכן הפסוק מתחיל ב"איש אשר נְשָׂאוֹ לִבו" - הדברים מכוּונים כלפי אותם אומנים בנשמתם שנשאם ליבם לחוש כי יש להם את היכולת לבצע היטב מלאכה כזו או אחרת. וחלקו השני של הפסוק - "אשר נָדְבָה רוחו", מתייחס לשאר האנשים מעם ישראל שתרמו בנדיבות מכספם ורכושם לבניית המשכן.

1. ראו גם בדרשה הקודמת. ↩