התורה, המים והזקנים

מה הועיל ליווי הזקנים?

לאחר שבני ישראל התלוננו על צמא למים במדבר, ה' הורה למשה רבינו לצאת לחורב כדי להכות בצור, ולהוציא ממנו שם מים לעדה לשתות. וכך נאמר על הציווי הזה בתורה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ".

ונשאלת השאלה: מדוע נצטווה משה לקחת אתו לשליחות הזו אנשים מזקני ישראל? לשם מה הם היו נחוצים לביצוע המשימה הזו?

חניית ההכנה לקבלת התורה

בדרשה הקודמת הוסבר, כי הציווי "וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" נאמר על דרך השלילה. כלומר, ה' אמר למשה כי האנשים שילוו אותו יהיו זקנים וחלשים, ולא צעירים גיבורי-חיל שיהיו מסוגלים להגן עליו, כדי שייווכח לראות שגם ללא הגנה הוא יכול לעבור לפני העם, ואיש לא יעלה בדעתו לפגוע בו, כך שהחשש "עוד מעט וסקלוני" הוא פחד שווא.

ויש להוסיף סיבה נוספת לציווי הלא-שגרתי הזה למשה, לקחת אִתו מזקני ישראל:

החנייה ברפידים הייתה החנייה האחרונה לפני הר סיני, בו עתידים בני ישראל לקבל את התורה. "רפידים" שוכנת בסמוך להר סיני, והקדוש-ברוך-הוא רצה שזה יהיה המקום שבו בני ישראל יעשו את ההכנות האחרונות לקבלת התורה. לכן, ה' מלכתחילה לא דאג לבני ישראל למים ברפידים, כדי ללמד אותם מסר חשוב על חשיבות התורה ועל נחיצותה, בדיוק כמו מים, שאי אפשר לחיות בלעדיהם.

דרך דומה להפליא

גם במעמד הר סיני, משה לקח עימו שבעים איש מזקני ישראל¹, וגם אצלנו מלווים אותו זקני ישראל. הפעם משה והזקנים הולכים אל הצור שנמצא בחורב, הוא הר סיני². הדרך שמשה עושה כעת, דומה להפליא לדרך שהוא עתיד לעשות בעוד כמה ימים כדי לתת לבני ישראל את התורה.

המסר אל בני ישראל - ברור. הם צמאים ומשוועים למים. והנה משה יוצא אל הר סיני, ומכה בצור, ונחלי מים זורמים עד רפידים, שם שוהים בני ישראל - ומחיים את נפשם. כך יהיה גם בעוד כמה ימים, כשמשה ייצא עם שבעים מזקני ישראל לתת לישראל בהר סיני את התורה שנמשלה למים, ככתוב: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם"³.

1. “וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’, אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק” (להלן, פרק כ”ד, פסוק א’). ↩

2. כמו שכתוב במעמד הסנה - “וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה” (לעיל, פרק ג’, פסוק א’). ↩

3. ישעיהו, פרק נ”ה, פסוק א’. ↩