המצריים הבינו מאוחר מדי

איך ה'ענן' וה'חושך' האירו?

על הרגעים שקדמו לקריעת ים-סוף בפועל, כאשר משה נטה את ידו על הים כדי לבקוע אותו, נאמר: "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה".

ולכאורה, שני הפסוקים תמוהים ביותר:

מיהו "מלאך האלוקים" שהלך לפני מחנה ישראל? מדוע נעמד עמוד הענן מאחורי בני ישראל? ומה פשר המילים "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה" - כיצד 'ענן' ו'חושך' הפכו לגורמים שמאירים את הלילה?

גם דרוש ביאור: לאחר שהמצריים ראו איזה נס אדיר עשה הקדוש-ברוך-הוא לישראל כשבקע להם את הים, מדוע הם עדיין המשיכו לרדוף אחרי בני ישראל? האם הם לא הבינו שה' נלחם עבור בני ישראל, ואין להם שום סיכוי נגדם?

אור לישראל - וטשטוש למצרים

לכל אדם יש בחירה חופשית מלאה לבחור בין טוב לרע. וכאשר התורה מספרת שהקדוש-ברוך-הוא חיזק את לב מצרים או את לב פרעה, אין הכוונה שנשלל מהם חופש הבחירה, אלא שה' יָצַר מציאות כזו שתשכנע אותם להמשיך בשלהם ולבחור ברע. גם כאן, הקדוש-ברוך-הוא חיזק את לב פרעה לרדוף אחרי בני ישראל אל תוך הים.

כיצד?

"מלאך האלוקים" המוזכר בפסוק, הוא "עמוד האש". הקדוש-ברוך-הוא ידע כי ברגע שהמצריים יראו את "עמוד האש" הולך לפני בני ישראל להאיר להם את הדרך, הם יבינו איזו השגחה ניסית פועלת על עַם ישראל, וישובו למצרים. לכן ה' העמיד את "עמוד האש" בין ישראל ובין מצרים, כך שגם לישראל וגם למצרים היה אור בשווה. מאחורי "עמוד האש" העמיד ה' את עמוד הענן, כדי שיטשטש את ראייתם של המצרים על ידי הערפל, כך שהם יחשבו שהאור שהם רואים הוא אור ירח כמו בכל לילה רגיל - ולא אורו של "עמוד האש".

זהו פירוש המילים "וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה". כלומר, הענן והחושך שהוא יצר, גרמו למצרים לחשוב שהאור שמאיר לפניהם הוא אור הירח.

המצב העגום התגלה

הערפל אמנם היכה בעיניהם של המצריים, אך הדבר לא מנע מהם לעקוב אחרי עקבות נעלי בני ישראל, ולכן - "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם… אֶל תּוֹךְ הַיָּם"¹. המצריים כלל לא שמו לב שהם נכנסו ללב ליבו של ים-סוף, שכן מי היה מעלה בדעתו שהאדמה החרבה שהם דורכים עליה עכשיו, היא בעצם קרקעית הים. המצב הזה נמשך עד אור הבוקר - "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן, וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם"². כשהבוקר האיר, התגלה מצבם העגום של המצריים. כשהם מוצאים את עצמם עמוק בלב ליבו של ים-סוף, המצריים מבינים איזה נס אדיר נעשה לבני ישראל - "וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם"³.

אבל כעת היה כבר מאוחר מדי - "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ, וַיְנַעֵר ה' אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד"⁴.

1. שמות, פרק י”ד, פסוק כ”ג. ↩

2. שם, פסוק כ”ד. ↩

3. שם, פסוק כ”ה. ↩

4. שם, פסוקים כ”ז-כ”ח. ↩