הפחד שהתברר כחשש שווא

למה התלונן משה רבינו?

המסע של בני ישראל במדבר נמשך, ובשלב מסוים הם הגיעו לרפידים. כפי שהיה במרה ובמדבר סין, גם ברפידים לא היו לבני ישראל מים, וגם הפעם הם פנו אל ה' ואל משה בתלונה - "וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה". משה עונה לעם על תלונתם, ולאחר מכן התורה מספרת פעם נוספת על התלונה של בני ישראל, ואומרת - "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא".

ונשאלת השאלה: מדוע התורה חוזרת על התלונה פעמיים?

בנוסף לכך, גם תגובתו של משה נראית תמוהה. משה פונה אל ה' ומתרעם על בני ישראל: "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה?! עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!"¹. ונדרש ביאור: הרי בני ישראל בסך-הכל ביקשו מים שהם דבר חיוני. לכאורה משה היה צריך לגַבות את בקשתם, ולפנות אל ה' בתפילות ובתחנונים שייתן מים לעם. אם כן, מדוע משה מתרעם על בקשתם?

התלונה המוצדקת - וזו שלא

ההסבר לכך הוא, שכאשר בני ישראל הגיעו לרפידים, עדיין היו בידם מים שנותרו מהחניה הקודמת באלוש, אלא שעם בואם לרפידים, ראו שאין בַמקום מים, ועוד קודם שאזלו המים מכליהם, הם כבר פנו אל משה בדרישה למים. משה ענה לעם: "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'"², ומתוך ביטחונו המלא של משה בישועת ה', הוא אפילו לא התפלל אל ה' ולא ביקש מים.

בינתיים חלפו עוד יום או יומיים, והמים אזלו לחלוטין, וכעת - "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם". מתוך צימאון עז, בני ישראל שבים ומתלוננים אל משה³: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". הפעם משה מודע היטב לאמת ולצדק שבטענתם של בני ישראל, ולכן הוא מיד צועק אל הקדוש-ברוך-הוא.

הסיבה להַפניה לזקנים

לכן, דבריו של משה אינם תרעומת וכעס על בני ישראל אלא להיפך, הכרה בנכונות טענתם. שהרי, בני ישראל נושאים את עיניהם אל משה, כי הוא המנהיג שהוציא אותם ממצרים, והוא שליחו של הקדוש-ברוך-הוא להבטיח להם שיביאם אל ארץ זבת חלב ודבש. משה חשש שכאשר בני ישראל יראו כיצד חייהם קרובים לקיצם מחוסר מים במדבר הצחיח, הם עלולים לחשוב שהוא בדה את הכל מליבו, והוא בעצם נביא שקר, חלילה, ואם כן, ינהגו בו כפי שנוהגים בנביא שקר - "עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי"⁴.

גם אם החשש היה מוצדק, למעשה משה דיבר בגנותם של ישראל, ולכן הקדוש-ברוך-הוא השיב לו: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" - עבור בתוך העם כשלצידך רק זקנים חלשים, ולא אנשי חיל צעירים שמסוגלים לשמור עליך, ותראה שעל אף כל תלונותיהם של בני ישראל, אף אחד מהם לא יעז לגעת בך לרעה, חס ושלום.

1. שמות, פרק י”ז, פסוק ד’. ↩

2. שם, פסוק ב’. ↩

3. זו גם הסיבה לכך שמשה קרא למקום “מסה ומריבה”. “מסה” - על שם בקשתם הראשונה של בני ישראל שניסו את ה’, למרות שעדיין היו להם מים. ו”מריבה” - על שם בקשתם השנייה שבאה בצורת תלונה ומריבה. ↩

4. יש להעיר שנביא-שקר נידון בחנק (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ’, עמוד א’) ולא בסקילה. ואפשר לתרץ שהדברים אמורים לפני מתן תורה, כאשר עדיין לא נקבעה ההלכה. ↩