כולנו כאחד

אהבה טהורה

אחד מיסודות היהדות, הוא נושא 'אהבת ישראל'. וכדברי הלל הזקן: "דעלך סני, לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך, אַל תעשה לחברך] - זו היא כל התורה כולה"¹. או כאִמרה המפורסמת של רבי עקיבא²: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

משמעותה של מצוה זו, פשוטה וחדה - אהבת כל יהודי ללא תנאי וללא הבדלים.

יותר מעצמך

תורת החסידות מעמיקה בהסברת המשמעות של מִצְוַת 'אהבת ישראל', ומבהירה שלא מדובר באהבה הקשורה במעלה כזו או אחרת של הזולת כמו כישרונות, יכולות, או איכויות מסוימות כגון מידות טובות. אלא אהבה מצד מהותו, מעצם העובדה שהוא יהודי שיש לו נשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש". כל בני-ישראל באים מאותו מקור רוחני, ולכן מדובר באהבה עצמית. בדיוק כשם שאדם אוהב את עצמו ללא כל הסברים או נימוקים.

יתֵרה מכך: האהבה לזולת, צריכה להיות אף יותר גדולה מהאהבה שאדם חש כלפי עצמו. זו אהבה שכתוצאה ממנה, כאבו של האחר צריך להכאיב לו יותר מהכאב האישי. וזאת משום שהייסורים של הזולת, אינם תלויים באדם עצמו ובמעשיו, ואין לו דרך 'להצדיק' אותם, מה שאינו נכון לגבי סבלו האישי³.

לאהוב את מה שהאהוב אוהב

המִצְוָה מחייבת אותנו להתבונן ולהעמיק כדי לעורר את 'אהבת ישראל' בלִבֵּנוּ, אך ההתבוננות אינה סוף הדרך, אלא רק אמצעי שמוביל לאהבה טבעית, כמו אהבת אב את בנו, או אח את אחיו. ומאחר שכולנו חלקים של אותו 'עצם' - לא ייתכן מצב של מריבה ופירוד בין יהודים, כשם שלא ייתכן שיד ימין של האדם תכה את ידו השמאלית. מצב בו האדם מזיק לעצמו, הוא סוג של חולי. וגם ברוחניות, מחלוקת ופירוד לבבות הם סוג של מחלה. ואכן, כל עוד לא באה הגאולה, אנחנו חיים בעולם של מכאוב רוחני⁴, עולם שעדיין לא בא על תיקונו.

האדמו"ר הזקן, בעל התניא, נשאל פעם על ידי החסידים: איזו עבודה נעלית יותר - אהבת ה' או אהבת ישראל?

וענה בעל התניא: "אהבת ה' ואהבת ישראל, שתיהן כאחת חקוקות בנשמתו רוחו ונפשו של כל אחד מישראל, ומקרא מלא דיבר הכתוב (ישנו פסוק מפורש): "אהבתי אֶתכם אמר ה'"⁵, הרי שגדולה [יותר] אהבת ישראל, שאוהב מה שהאהוב אוהב"⁶.

'אהבת ישראל' היא אהבה עצמית, מכיון שהיהודי אוהב את מה שהאהוב [ה' יתברך] אוהב, וה' אוהב את עמו ישראל⁷.

ו'אהבת ישראל' טמונה וקשורה באהבת ה', כי מאחר שהנשמה שבכל יהודי היא "חלק א-לוה ממעל ממש", הרי כשאוהבים יהודי, אוהבים את ה'.

1. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'. ↩

2. תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, פרק ט', הלכה ד'. ↩

3. ראה לוח 'היום יום', ו' אדר א': "משיחות אדוני אבי מורי ורבי [אדמו"ר הרש"ב]: זוהי מעלה נפלאה, שהקדוש ברוך הוא מזכה, ומשיגים חוש ועונג בעשיית טובה ליהודי, עד שהזולת יקר בעיניו [של האדם] יותר משהוא בעיני עצמו, שכן על עצמו יכול הוא למצוא כמה טעמים מדוע מגיע שיהיה לו, חס ושלום, לא-טוב, אך על הזולת אין זה שייך כלל". ↩

4. ראה ישעיהו, פרק ס"ג, פסוק ט'. ↩

5. מלאכי, פרק א', פסוק ב'. ↩

6. לוח 'היום יום', כ"ח ניסן. ↩

7. ראה גם לוח 'היום יום', כ"ד מנחם אב, שאדמו"ר הזקן סיפר לחסידים שבימים הראשונים שהיה במעזריטש, אמר הרב המגיד ממעזריטש: "מרגלא בפומיה [שגור היה בפיו] של הרבי - הבעל שם טוב: "אהבת ישראל היא אהבת המקום [ה' יתברך], 'בנים אתם לה' אלוקיכם' (דברים, פרק י"ד, פסוק א') - כשאוהבים את האב אוהבים את הבנים". ↩