מאחורי הקלעים של השבת

כפל לשון

בפרשתנו חוזר ומופיע הציווי האלוקי על שמירת השבת. ואולם, נוסח הכתוב מעלה תמיהה: למה נאמר כאן "שבתותי" לשון רבים, ולא "שבת" בלשון יחיד?

על-פי תורת החסידות, כל שבת כוללת למעשה שני היבטים עמוקים ושונים, כדברי הזוהר¹ וכפי שעולה גם מלשונות של כמה פסוקים, כמו "עולת שבת בשבתו"², וכן ממדרשי חז"ל, המתייחסים לשבת בלשון כפולה, גם כאשר ברור שהכוונה היא לשבת אחת בלבד.

עוצמת ההשפעה

במתן-תורה בהר סיני, הקדוש-ברוך-הוא ציווה על שמירת השבת, יחד עם הציווי לעבוד בששת ימי המעשה, ככתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' א-לֹהיך"³. ונשאלת השאלה: מדוע הציווי לעבוד בששת הימים, הוא חלק מהמִצְוָה על השבת?

תורת הסוד מלמדת, כי בכל יום ויום מימות השבוע, מאירה ספירה אחרת משבע המידות העליונות. ביום ראשון מאירה מידת החסד, ביום שני מידת הגבורה, וכן הלאה. בכל יום ויום מששת ימי המעשה, חובה על היהודי לעסוק בתיקון העולם על-ידי-כך שהוא בא במגע ישיר עם העולם הגשמי, אך בתוך-כך מודע לעובדה שזו הכוונה האלוקית, ולכן הוא מקיים את הכתוב "בכל דרכיך דעהו"⁴, וגם מנהל חיים יהודיים של תורה ותפילה, ואת העבודה והמסחר הוא עושה בצדק ויושר, - ועל ידי זה הוא מתקן את המידה העליונה המאירה בכל יום ויום.

ביום השבת, כל המידות שָׁבוֹת ועולות למקורן הרוחני הנשגב, וגם עבודת התיקון שביצע היהודי במשך כל ימי השבוע, עולה למעלה. שבת הוא היום בו מאירה בעולם 'חוכמה עילאה' - חוכמתו העליונה של הקדוש-ברוך-הוא שמחוץ לטווח השגתנו, והודות להארה זו - הבריאה כולה מתעַלה.

החלטה להמשך

מכאן, שבשבת מתרחשים שני מהלכים עליונים. מצד אחד - סיכום ו'התכללות' עבודתו של היהודי בתיקון העולם במשך כל ימי השבוע, ומצד שני - ההתעלות של העולמות כתוצאה מעבודה זו. וכל זה מוביל, כביכול, להחלטה של הבורא, להמשיך לקיים את העולם, ולהזרים לו חיוּת גם בששת הימים הבאים.

כל האמור מתרחש בזכות עבודת ה' של יהודי שחי בעולם הזה, ופועל על-פי התפיסה ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁵.

נמצא, שכל שבת יחידה, היא בעצם "שבתותי" - 'שבת תתאה' (תחתונה) ו'שבת עילאה' (עליונה), על-ידי עבודת היהודי במשך כל ימי השבוע.

1. חלק א', דף ה', עמוד ב'. ↩

2. במדבר, פרק כ"ח, פסוק י'. ↩

3. שמות, פרק כ', פסוקים ח'-ט'. ↩

4. משלי, פרק ג', פסוק ו'. ↩

5. מסכת אבות, פרק ב', משנה י"ב. ↩