להיות 'אדם'

המקור הנפשי

עבודת הקורבנות, שהיא הנושא המרכזי בספר "ויקרא", הייתה עבודה עיקרית במשכן ובבית-המקדש. פרשתנו פותחת בדין 'קורבן עולה'¹, הבא בתורת נדבה, שכן אדם רשאי להביא קורבן לה' בכל עת שירצה בכך. דין 'קורבן עולה' הוא כשמו, שכולו עולה על המזבח ונשרף, והכתוב מפרט ש'קורבן עולה' יכול להיות מן הבקר, מן הצאן, וגם מן העוף.

אך הניסוח המתאר את ההליך, מעורר שאלה:

לגבי מקור הנדבה, נאמר תחילה "אדם כי יקריב מכם". והביטוי "מכם" מלמד, כי מדובר על הרצון הפנימי הטהור של האדם, הגורם לו להקריב קורבן ולהתקרב לבוראו, משום היותו "אדם"². ואילו המשך הפסוק מלמד, כי מקור הקורבן הוא "מן הבהמה". וצריך ביאור: מדוע יש דגש על האדם כמקור הקורבן, וכגורם לרצון להקריב קורבן, אם בסופו של דבר ההקרבה היא בסך-הכל מרכושו הגשמי?

בצֶלֶם אלוקים

תורת החסידות חותרת להעמיק ולעיין במשמעותה הפנימית של כל מִצוה בתורת ה'. ואם נשכיל להבין את תוכנה הפנימי של כל מצוה, נוכל לשאוב ממנה גם הוראות מעשיות לחיי כל אחד ואחת מאיתנו.

ואכן, בחסידות מוסבר כי הקשר של הקרבת הקורבנות ל"אדם", מעיד על חשיבותה הגדולה של עבודת הקורבנות, שכן, התואר "אדם" מתייחס לרמה הגבוהה ביותר שבן-אנוש מסוגל להגיע אליה, כמו שנאמר: "זאת התורה אדם"³, דבר השייך גם לעיסוק שלנו בלימוד התורה, אשר גם הוא, כמו הקרבת קורבן, נובע מהרצון להתקרב לבורא ולהתדבק בו.

גם וגם

למעשה, יש שתי רמות של התחברות לקדוש-ברוך-הוא, פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון. העבודה בפנימיות הרצון, היא על-ידי האהבה לה' המושרשת בקרבנו. הטיפוח והגילוי שלה, מאפשרים לנו להביא לידי ביטוי את מעלתנו הרוחנית ואת הדמיון שלנו, כביכול, לבורא העולם, כדברי הנביא: "אֶדַּמֶּה לעליון"⁴, ובכך להיקרא "אדם".

ואילו הדרך לדבוק בה' באמצעות חיצוניות הרצון, היא באמצעות הכוחות הגשמיים שלנו - ההבנה השכלית-אנושית שעל-ידי הליכה בדרכיו של הבורא, אנו זוכים לחיים טובים ומשמעותיים יותר.

שתי הרמות הללו, מקבילות לשני החלקים של הפסוק. הראשונה מקבילה לעומק הנפשי של המבקש להקריב - "אדם", בעוד שהשנייה היא התחברות באופנים הפחות נעלים - "מן הבהמה". אך שני האופנים כאחד, גורמים נחת-רוח לפני ה' יתברך.

1. ויקרא, פרק א', פסוקים א'-ט'. ↩

2. על-פי הזוהר, חלק ג', דף ה', עמוד א'. ↩

3. במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ד. ↩

4. ישעיהו, פרק י"ד, פסוק י"ד. ↩