בעל התניאניצוץ משה רבינו
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר"
ויקרא, פרק א', פסוק א'
מידת הענווה
ספר התורה כתוב ב'כתב אשורי' בו כותבים סת"ם (ספרי תורה, תפילין, מזוזות), ובדרך-כלל גודל כל האותיות זהה, למעט שינויים נדירים יחסית. אחד מאלה הוא בפסוק הפותח את פרשתנו, ולמעשה את חומש "ויקרא", החומש השלישי מבין חמשת חומשי התורה - המילה הראשונה "ויקרא" כתובה באל"ף קטנה, 'אל"ף זעירא'.
חכמי ישראל ומפרשי המקרא, הפליגו בהסברים לכך, ואחד הביאורים המרתקים1 שניתנו בהקשר זה הוא, כי האות הקטנה קשורה בענוותנותו הנדירה של משה רבינו. על אף שהקריאה האלוקית המיוחדת לה זכה משה רבינו, רומזת לגילוי רוחני נעלה ביותר, משה רבינו ביקש להצניע את המעמד כדי לא להתפאר במעלתו.
חותמת של קדושה
גם תורת החסידות עוסקת בהרחבה בפרשנויות למעמד הקריאה של הקדוש-ברוך-הוא למשה, ולְמה שמלמדת האות הזעירה. אחד ההסברים, מפנה את תשומת הלב להקבלה בין הביטוי "ויקרא" המופיע כאן, למקום אחר בו נעשה שימוש באותו ביטוי.
'מעשה המרכבה' המתואר בספר ישעיהו2 הנביא, מתאר התגלות אלוקית נשגבה ומופלאה ביותר, במהלכה נאמר המשפט3: "וקרא זה אל זה ואמר". ו'תרגום יונתן' מפרש את המילה "וקרא" כפעולת קבלה - "ומקבלין דין מן דין" (ומקבלים [המלאכים] זה מזה)4.
על-פי זה, האירוע המיוחד שבו התורה פותחת את ספר "ויקרא", הוא לא פחות ממהלך של קבלת אור רוחני מיוחד, שבא באמצעות "קריאה של חיבה"5, לה זוכה משה רבינו במעמד של גילוי אלוקי רב רושם. רק לאחר מכן, משה רבינו יכול לשהות בקביעות באוהל מועד, המקום שבו שוררת רמת קדושה גבוהה ביותר.
כלי לברכה
וכאן נשאלת השאלה:
איך ייתכן שאותה מילה שמלמדת אותנו על הדרגה הרוחנית הגבוהה לה זכה משה רבינו, מרמזת בעת ובעונה אחת על הענווה המופלאה שאפיינה אותו?
ההסבר לכך הוא6, כי בכל יהודי ישנו ניצוץ מיוחד מנשמת משה רבינו, ומכאן שיש בנו הכוח ללמוד מהשילוב המיוחד שהיה קיים רק אצלו:
מצד אחד, יהודי צריך לדעת כי מכוח היותו בן אברהם יצחק ויעקב, הוא יורש מהם מעלות נפלאות. עליו להכיר בערך עצמו, ולדעת כי ביכולתו להשיג מעלות נפלאות. מה שדרוש ממנו, הוא לימוד התורה בשקידה, קיום מצוותיה, וקבלה פנימית של עול הקדוּשה.
מצד שני, עליו לזכור את משה רבינו. משה האמין כי המעלות והדרגות להן זכה, לא באות בזכות יגיעתו ועבודתו, אלא ניתנו לו במתנה מלמעלה. על כן, עליו להיות שפל בעיני עצמו ולא להתגאות. ודווקא על-ידי הענווה זוכים ל"קריאה של חיבה", כפי שהקדוש-ברוך-הוא קרא למשה, ומגיעים אל השלימות האמיתית.