עולם של איזונים

יותר חמור מחיסרון

בעוד שהנטמא בטומאת מת, בעקבות נגיעה באדם מת או שהות עם המת תחת קורת גג אחת, טמא שבעת ימים - הנוגע בנבלת בהמה, טמא יום אחד בלבד.

מה פשר הדבר? והרי מסתבר לומר שהאדם המובחר שבנבראים, יהיה פחות טמא מהבהמה?

בדרשה הקודמת, הבאנו את הגישה של הרלב”ג לנושא. ואולם אפשר לפרש בדרך אחרת, ולקבוע כי טומאת אדם מת, חמורה - כי מוות של אדם איננו רק העדר חיים וחיסרון אלא אף מזיק, כדלהלן.

כוחות במינון הנכון

עולמנו הוא עולם אחדותי, שנברא בצורה של ריבוי. כלומר: הקדוש-ברוך-הוא הוא “אחד”, תורתו “אחת”, וכל תכלית הבריאה שואפת לכיוון אחד - לעשות את רצון ה’. בפועל, נבראו בעולם כוחות רבים שונים ומשונים, שלעיתים אף נראים בעינינו, עיני בשר ארציות, כאילו הם הפוכים זה מזה¹. יש חושך ואור, טוב ורע, מים ואש ועוד.

אך לאמיתו של דבר, כל הכוחות שבעולם, הם כוחות חיוביים המסייעים להופעת “שם שמים” ולקיום העולם. כאשר כוח מסוים לא מופיע מספיק, ישנו חיסרון בעולם. לדוגמה, עולם שאין בו דין ומשפט, יתנהל בצורה אנרכית וללא סדר. מצד שני, עולם שמתנהל ללא חסד, הוא עולם שלא טוב לחיות בו, שהרי אין בו עזרה הדדית והענקה לזולת.

גם כאשר כוח מופיע בצורה חזקה מדי על חשבון כוח אחר, זוהי תופעה שלילית. לדוגמה, כוח צבאי נועד להגן, אבל אסור שהצבא ישתמש בכוחו יתר על המידה, ויפגע בחפים מפשע, ללא סיבה מוצדקת.

לכן, כדי שהעולם יתנהל בצורה המיטבית, כל כוח צריך להופיע בדיוק במינון הנכון, זוהי “דרך הזהב” עליה דיבר הרמב”ם ב”שמונה פרקים”². והעיקרון הזה נכון הן בכוחות רוחניים וגבוהים, הן במידות - ואפילו בגוף ובחומר.

מוות - הפרת האיזונים

ככל שיצור או נברא מכיל יותר כוחות, ומצליח לאזן ביניהם בצורה נכונה, כך מופיע “שם שמים” בצורה שלימה יותר. הנברא שמצליח להכיל הכי הרבה כוחות, הוא כמובן האדם - כשלעיתים הכוחות שמתרוצצים בקרבנו נראים הפוכים ומנוגדים בצורה קיצונית - יצר טוב ויצר רע, גוף ונשמה, אגואיזם ואכפתיות ועוד.

כל זמן שהאדם חי, הוא מצליח לאזן בין הכוחות האלו, הן הגשמיים והן הרוחניים, והם משמשים לקיומו ולהופעת “שם שמים” על-ידו. כאשר אדם מת, כל כוחותיו יוצאים מהשיווי ומהאיזון בו הם היו מוחזקים, ונפוצים לכל עבר, בלי מינון ובלי בקרה. כמו מאזניים - ככל שהמאזניים מאוזנים ובשני הצדדים יש משקל רב יותר, כך כאשר האיזון יופר - הוא יופר בצורה קיצונית יותר.

מכאן, שמוות של אדם לא רק גורם חיסרון בעולם אלא אף מביא לידי הפסד, כי כל הכוחות שפעלו בו, פועלים כעת ללא איזון וגורמים נזקים. אין תופעה שגורמת לחיסרון ולהפסד כמו מוות של אדם, ולכן מת הוא ‘אבי אבות הטומאה’. ואילו נבלת בהמה היא טומאה חמורה פחות, כי בבעלי-חיים יש פחות כוחות מאשר בבני אדם, כך שאצלם הפרת האיזון במותם פחות מזיקה ופחות חמורה.

1. ראה בהרחבה ב”נצח ישראל” פרק ג’. ↩

2. פרק ד’. ↩