החיסרון וההעדר שיוצרים את הטומאה

למה טומאת האדם חמורה?

בסיום פרשתנו, מדובר על דיני טומאה וטהרה. לטומאה יש רמות שונות וסוגים שונים. ‘אבי אבות הטומאה’ הוא גופו של אדם שמת. המת מטמא הן במגע, הן במשא והן בטומאת אוהל¹, ואדם שנטמא בטומאת מת, טמא טומאה חמורה, הנמשכת שבעה ימים.

לעומתו, הנוגע בנבלת בהמה או שרץ, טמא בטומאה פחות חמורה מטומאת מת.

ונשאלת השאלה:

הרי האדם הוא בחיר הנבראים. אם כן, מדוע מבין כל הנבראים, דווקא האדם הוא ‘אבי אבות הטומאה’?

להלן ננסה לעמוד, ולו במעט, על מהות המושגים טומאה וטהרה, וכך תתורץ גם השאלה הזו.

הצורה שיוצקת תוכן בחומר

עולמנו בנוי משני מרכיבים יסודיים - חומר וצורה. החומר הוא חומר הגלם, ממנו מורכבים העולם והנבראים. ואילו הצורה היא המהות והתוכן שאנו יוצקים אל תוך חומר הגלם, ובכך מעניקים לו משמעות.

ברובד הנמוך, חומר גלם יכול להיות פלסטלינה, עץ או אבן. כל עוד הוא חומר גלם, הרי הוא חסר משמעות. רק אחרי שנעצב אותו ונעניק לו צורה של כלי, יהיו לו שימוש ותכלית.

ברובד הגבוה יותר, על בני ישראל נאמר שהם ה’צורה’ של העולם. כלומר, הם אלה שתפקידם ליצוק תוכן ומשמעות לקיום האנושי והחומרי - על ידי עשיית רצון ה’.

הגוף - ככלי נשמה

הרלב”ג מסביר, שהאדם הוא הנברא בעל המעלה הגבוהה ביותר. כמובן, הסיבה למעלתו של האדם איננה בחומר, שכן ישנם בעלי-חיים חזקים ומהירים יותר מן האדם, ואין ספק שמעלתו של האדם היא ב’צורה’.

כאשר אדם מת, הוא הופך לגוף ללא נשמה, חומר ללא צורה, וזהו החיסרון הגדול ביותר שיכול להופיע בעולם. נכון שאחרי המוות גופו של האדם נשאר כשהיה, אבל החיים כבר אינם. החיים הם שהעניקו את ה’צורה’ לגופו החומרי של האדם, ובהעדרם - גופו נשאר חומרי ונחות.

כאשר מופיע חיסרון בעולם, מיד מופיעה טומאה. ומאחר שמוות הוא החיסרון הגדול ביותר שיכול להופיע בעולם, לכן מת הוא ‘אבי אבות הטומאה’.

ההתבוננות בכך, תסייע לנו להבין עד כמה גופנו החומרי חולף ומתכלה, והוא נועד רק להיות כלי בידי הנשמה, כדי לתת ‘צורה’ ומשמעות לחיינו.

1. כלומר, אדם נטמא גם כאשר הוא נמצא תחת קורת גג אחת עם מת, גם אם לא נגע במת ולא נשא אותו. ↩